בימים אלו (8.1.2006) ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק הדין בעניין מילר מיכאל, עמ"ה 1143/01. בפסק הדין נדונה שאלת התרת ההוצאות המשפטיות שהוציא להגנתו במשפט פלילי אשר התנהל נגדו, מהכנסותיו כעורך דין. כנגד המערער התנהל משפט פלילי בו הורשע בעבירות של הונאה ועבירות נוספות על חוק ניירות ערך ופקודת החברות, שביצע כמנכ"ל חברת הסנה. טענת המערער הייתה כי יש להכיר בהוצאות המשפטיות שכן הן נועדו "לשמירה על הקיים" – שמירה על שמו הטוב חיונית לפרנסתו השוטפת כעורך דין. פקיד השומה טען כי ההוצאה היא הוצאה "מעורבת", אשר בה רכיב של הוצאה אשר נוער לשמירה על החירות. לפיכך אין להתיר, ככלל, הוצאות לשם הגנה במשפט פלילי. זאת ועוד לגישת פקיד השומה אין להתיר את ההוצאות מטעמים של "תקנת הציבור".
בית המשפט איננו שולל ניכוי הוצאות משפטיות במשפט פלילי, וקובע כי יש לקבוע מנגנון איזון בין זכותו של הנישום לייצוג ולהכרה בהוצאות, אל מול האינטרס הציבורי של אי "השתתפות" הקופה הציבורית בהוצאות, בדרך של התרתן. בית המשפט קובע אמות מידה להתרת ההוצאות המשפטיות (כל זאת כמובן בכפוף למבחני התרת הוצאות בדין הכללי):
- ניכוי הוצאות משפטיות שהוצאו בשל ביצוע עבירה "אישית" לא יותרו בכל מקרה.
- בביצוע עבירה "עסקית", במקרה של זיכוי יותרו ההוצאות משפטיות הקשורות להגנה במשפט פלילי בניכוי.
- במקרה של הרשעה מפריד בית המשפט בין שני סוגי עבירות עסקיות:
- עבירות בעלות "יסוד נפשי" של מחשבה פלילית – לא יותרו ההוצאות המשפטיות להגנת הנישום
- בעבירות הנטולות "יסוד נפשי" או עבירות בעלות "יסוד נפשי" של רשלנות, יותרו ההוצאות המשפטיות
