מבזק מס מספר 689 - 8.6.2017

ביום 19 למרץ 2017 פורסמה החלטה של ביהמ"ש המחוזי בעניין חברת ד"ר שלמה כהן ושות' עורכי דין (ע"מ 29087-12-15), וזאת במסגרת בקשת פקיד השומה לתקן את ההודעה המפרשת את נימוקי השומה ולהוסיף שני נימוקי שומה חדשים.

רקע
עיקר עניין הערעור עצמו הוא האם רשאית המערערת – משרד עו"ד בתחום הקניין הרוחני ורישום פטנטים, לנכות הוצאות פחת בגין רכישת ציורים יקרי ערך וכן הוצאות נלוות.
לדיון המשפטי ולהכרעה, בגוף הסוגיה המיסויית המעניינת הזו, נאלץ כאמור להמתין בסבלנות. בהליך שיפוטי הנוכחי אותו נסקור במבזק זה, נדונה בקשת פקיד השומה לתיקון נימוקי הצו. הסוגיה קשורה בעבותות לתחום הליכי השומה והערעור בדיני המס.
טענתו המקורית של פקיד השומה היתה, כי עיקר השאלה להכרעה בערעור היא האם חפצי האומנות הינם "נכס בר פחת" ומה שיעורו.
בבקשה לתיקון נימוקי השומה בערעור, בטרם תמו ההליכים המקדמיים, מעלה פ"ש שתי טענות חדשות. טענה ראשונה לפיה הוצאות הפחת שנדרשו בגין חפצי האומנות אינן משמשות בייצור הכנסה, הן אינן הוצאות כרוכות ושלובות בתהליך הפקת הכנסתה של המערערת ועל כן אינן מותרות בניכוי. טענה שניה, היא כי רכישת חפצי האומנות ודרישת הוצאות פחת במסגרת המערערת הינה עסקה או פעולה מלאכותית או שאחת ממטרותיה העיקריות היא הפחתת מס בלתי נאותה.
לטענת פ"ש לא מדובר בטענות חדשות. הטענה הראשונה היא נגזרת מהוראת סעיף 17(8) וסעיף 21 לפקודה – ממילא ינתן להכיר בהוצאת פחת רק לאחר שההוצאה עמדה במבחן הסף של היותה כרוכה ושלובה בהליך הפקת ההכנסה. כמו כן, מדובר בהרחבת העמדה בלבד לצורך הבהרה וחידוד הפן המשפטי. הטענה השנייה בעניין המלאכותיות נגזרת מהעובדות שכבר צוינו בהודעה המפורשת המקורית, כי בעל המניות היחיד של המערערת נהג לרכוש חפצי אומנות במישור האישי כחלק מהאוסף הפרטי.
עוד טען פ"ש כי הבקשה מוגשת בתחילת ההליך המשפטי לפני קביעת מועדים להוכחות, היא אינה פוגעת בזכויות המערערת ומבוססת בעיקרה על טיעונים משפטיים.
טענות החברה: מדובר בעריכת צו חדש הכולל טענות עובדתיות ומשפטיות חדשות המועלות לראשונה בשלב הערעור.

פסיקת ביהמ"ש
לביהמ"ש שיקול דעת רחב ע"פ תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, להתיר תיקון של כתב הטענות בערעור לכל אחד מהצדדים. מבחינת השיקול העיקרי בהחלטה אם לאפשר את התיקון, יש חשיבות בהוספת הטענה הראשונה וזאת על מנת לדון בשאלה המקדמית האם מדובר בהוצאה מותרת בניכוי ורק לאחר מכן האם מדובר בנכס בר פחת.
למרות שמדובר בטענה חדשה שאיננה חידוד או הבהרה, שלא הופיעה בנימוקי השומה המקוריים, החליט בית המשפט לאפשר את התיקון לפ"ש, ומציין כי זכויות המערערת אינן נפגעות כתוצאה מהתיקון.
עוד מנמק בית המשפט כי הבקשה הוגשה בהליכים המקדמיים בטרם יגרם עינוי דין, וכי המערערת אינה מופתעת מהעלאת הטענה שכן היא הועלתה במסגרת הדיונים בשלב ב'.
בעניין טענת המלאכותיות: אכן זו נטענה במפורש רק בשלב הערעור, אך יחד עם זאת מדובר בטענה משפטית בעיקרה ללא שינוי בעובדות, ולכן התירה כב' השופטת סרוסי גם את הוספת טענה זו.
לסיכום, המסקנה היא כי בית משפט יבחן כל מקרה לגופו, ובכל מקרה, המבקש (בין אם פ"ש ובין אם הנישום) לתקן כתב טענה, מוטב שיעשה כן בהקדם האפשרי, במטרה להבהיר את הפלוגתאות הקיימות, ולא להרחיב ו/או להוסיף עילות חדשות.
לענייננו, בית המשפט לא השתכנע כי נפגעו כללי ה"משחק ההוגן" בין הצדדים ולכן אפשר את התיקון, וזאת תוך התחשבות בהגינות הדיונית, תום הלב של הבקשה ושיקולי השיהוי.
לעמדתנו אכן מדובר ב"תיקון מסלול" מצד פ"ש, אך הואיל ובית המשפט השתכנע שהטענות הועלו לפני כן במסגרת דיוני השומה הוא אפשר את התיקון ומכאן גם החשיבות להעלאת כלל הטיעונים כבר במהלך דיוני השומה תוך תיעוד מלא ושמירת הפרוטוקולים וכמובן הקפדה על העלאת אותם טיעונים במסגרת פירוט נימוקי הערעור.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי ולרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.

בהמשך למבזקנו האחרון, נזכיר כי סעיף 62א לפקודה בעניין מיסוי "חברת ארנק", אשר הוצג במסגרת תיקון 235 לפקודה בתוקף משנת המס 2017, נועד לייחס את הכנסתה החייבת של חברה כאמור לבעל השליטה בה, ככל שמדובר בהכנסות מפעילות נושא משרה או משירותי ניהול, עבור אדם אחד בעיקר.
במבזק הקודם עסקנו בסוגיות הקשורות בחברת ארנק זרה (חרנ"ז). מבזק זה יתמקד בסוגיות הקשורות בחברת ארנק ישראלית.

1. שותף זר בחברת ארנק ישראלית: מה הדין החל ביחס לבעל מניות זר (תושב מדינת אמנה) שהינו בעל מניות בחברת ארנק ישראלית המפיקה הכנסות בישראל. במצב כזה, ייחוס ההכנסה לבעל המניות מתוקף השקפתה לצורכי מס עשוי להיתקל בקושי בעת יישום הוראות האמנה. שכן, מיסויו של תושב מדינת אמנה מתאפשר רק אם הפיק הכנסות בישראל (ובתנאים מסוימים), ובמקרה הנדון, אותו תושב חוץ לא הפיק כלל הכנסות בישראל (אלא החברה הישראלית) ולפיכך אפשר שמיסויו אינו עולה בקנה אחד עם הוראות האמנה. קושי דומה (אם כי בנסיבות שונות) התעורר למשל בעניין של מיסוי חמי"ז ממדינת אמנה עד לשנת 2013 (ולפני תיקון 197 לפקודה), גם אז ביקש המחוקק למסות רווחיו של תושב מדינת אמנה מבלי שהאמנה מאפשרת זאת.
   הכנסתו של תושב החוץ נובעת למעשה מחלוקת דיבידנד ובעת חלוקתו. נשאלת השאלה האם במקרה כזה של חלוקת דיבידנד יתאפשר מיסויו של בעל המניות הזר. אם ייטען שלאחר ייחוס הכנסות החברה לבעלי מניותיה יש להתעלם מהדיבידנד המחולק, הרי תעלה טענה לפיה נשמט הבסיס למיסוי בעל המניות הזר בהתאם להוראות הדין הפנימי, גם אם הדבר מתאפשר עפ"י הוראות האמנה.
   אם נבקש להפעיל את המנגנון שנקבע ביחס לחברה משפחתית המחלקת דיבידנד לבעלי מניותיה, הרי במקרה של חברת ארנק ניתן יהיה לטעון שאותה הכנסה שיוחסה לבעל המניות הזר מהווה הכנסה פטורה (בשל הוראות האמנה כאמור), ולפיכך, חלוקתה של הכנסה פטורה אינה מהווה דיבידנד חייב במס.
   בכל מקרה, יש להניח שבמקרה כזה רשות המסים תבקש, ובצדק, לשמור את זכות המיסוי החלה על הדיבידנד, לכל הפחות, מאחר וחולקו הכנסות שמעבר להכנסה החייבת (בהתעלם מהטענה לעיל בדבר ההכנסה הפטורה המחולקת), ואולם זכות המיסוי תהיה מוגבלת לשיעורים הקבועים באמנה הרלוונטית.
2. שותף זר בחברת ארנק ישראלית המפיקה הכנסות מחוץ לישראל:
   טרם כניסתו לתוקף התיקון בעניין חברת ארנק, הייתה החברה הישראלית חייבת במס חברות, וחלוקת יתרת הרווח כדיבידנד הייתה חייבת בשיעורי המס החלים על דיבידנד, וביחס לתושב החוץ – בכפוף לשיעורי המס המוגבלים על פי אמנת מס, אם קיימת.
   לאחר כניסתו לתוקף של התיקון האמור, הכנסתה החייבת של חברת הארנק הישראלית נחשבת להכנסתו של בעל המניות. כך, ככל שמדובר בהכנסות שהופקו בחו"ל – אלו אינן חייבות כלל בישראל בהיותן מיוחסות לבעל מניות תושב חוץ.
   סוגיה מעניינת בהקשר זה של הכנסות חברת ארנק (לרבות חרנ"ז) שהופקו בחו"ל, ובאופן כללי בקשר עם קביעת החלק המיוחס למי מבעלי המניות, נוגעת לאופן חישוב החלק שיש לייחס לבעל המניות עפ"י הוראות הסעיף. בעוד שבמשטר החמי"ז למשל ברור מהו החלק הממוסה הממוסה בישראל – הנמדד לפי שיעור זכותו של בעלי המניות הישראליים בזכויות לרווחים (בד"כ שיעור ההחזקה במניות), הרי שמשטר חברת הארנק אינו קובע מפורשות מהו החלק הממוסה בידי בעל השליטה אלא מתווה עיקרון כללי לפיו ההכנסה החייבת "תיחשב כהכנסתו של היחיד… לפי סעיף 2(1), (2), או (10)… – אם הכנסת חברת המעטים נובעת מפעילות היחיד בחבר בני אדם אחר…". האם יעלה על הדעת שיש למסות את כל ההכנסה החייבת בחברה גם אם רק חלקה נובע מפעילות היחיד? האם יש לכפול בשיעור הזכויות לרווחים של בעלי המניות (בדומה לחמי"ז)? האם יש לבצע עבודת אלוקציה כלכלית לבחינת החלק ההוגן מתוך ההכנסה המופק כתוצאה מפעולותיו של בעל מניות זה או אחר? כך במקרים מסוימים אפשר שהשותף הזר בחברת הארנק תורם ליצירת ההכנסה החייבת למעלה משיעור החזקותיו בחברה, ולהיפך.
   ובהמשך, בעת חלוקת דיבידנד מחברת ארנק כאמור, תעלנה אותן שאלות שהוזכרו לעיל בדבר זכות המיסוי של ישראל על דיבידנד המחולק על ידי חברת ארנק ליחיד תושב חוץ, אולם נראה כי מקרה זה קל יותר לעיכול מבחינת רשות המסים, שכן השקפת הכנסות החברה שהופקו בחו"ל – לבעל המניות הזר, בהחלט מתיישבת עם הרציונאל של היעדר מיסוי בישראל.
   ניתן לומר אם כך, שעם החלת מנגנון המיסוי השקוף ביחס לחברת ארנק, מתאייד מעמד התושבות הישראלית של החברה, (לצורכי חבות המס בלבד), ועמה גם זכויות המיסוי שהיו קיימות לישראל ביחס לאותן הכנסות.

קיימות סוגיות רבות נוספות בקשר על החלת הסעיף באופן כללי, וגם בהיבט המיסוי הבינלאומי.
ביחס לחלקן לפחות, ככל הנראה תינתן עמדת רשות המסים עם פרסומו של חוזר מקצועי בנדון.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו ולרו"ח (עו"ד) גדי אלימי, ממשרדנו.

ביום 21.5.2017 ניתן פס"ד של וועדת ערר, בעניינם של בני הזוג אקרמן (וע (ת"א) 48493-05-15).
תמצית המעשה כך היא:
בשנת 2014 רכשו בני הזוג זכויות במקרקעין מאת שני מוכרים נפרדים שרכשו זכויות בשנת 2010 בפרוייקט אסותא בת"א (לבניית דירות מגורים). שווי הרכישה היה גבוה.
בעוד שהרוכשים דייווחו בשומת מס הרכישה העצמית שלהם, כרכישת מקרקעין אחרים, חייבי מס רכישה בשיעור 6%, קבע המנהל כי הם רכשו דירת מגורים, ומשום שלא היתה זו "דירה יחידה" חייבם במס רכישה בשיעור גבוה הרבה יותר.

השאלה המשפטית:
"המוכרים שהיו חברים ב"קבוצת הרכישה" המקורית, רכשו את זכויותיהם במקרקעין בשנת 2010 לפני תיקון מס' 69 לחוק, ואילו העוררים רכשו את זכויותיהם בנכס מהמוכרים (ונכנסו בנעלי המוכרים בכל ההסכמים הנוגעים לקבוצת הרכישה) בחודש יוני 2014 לאחר תיקון מס' 69 לחוק, אשר קבע מפורשות כי מיסוי רוכש בקבוצת רכישה יהיה כמיסוי רכישת דירה ולא קרקע".
הגדרת דירת מגורים לעניין מס רכישה בסעיף 9(ג) לחוק הינה:
"'דירת מגורים' – כל אחת מאלה:
(1) דירה המשמשת או המיועדת לשימוש למגורים, ובדירה שבנייתה טרם נסתיימה, למעט דירה שאין עמה התחייבות מצד המוכר לסיים את הבנייה.
(2) זכות במקרקעין שנמכרה לקבוצת רכישה לגבי נכס שהוא דירה המיועדת לשמש למגורים;" (ההדגשות אינן במקור).

הסוגיה שנשקלה לדעת הועדה הינה אם כן כך:
"(א) האם רכשו העוררים "דירת מגורים" בהתאם לחלופה הראשונה של הגדרת "דירת מגורים" שבסעיף 9(ג) לחוק, שכן במועד רכישת הזכויות על ידם נחתם כבר הסכם עם קבלן לבניית הפרויקט "עד למפתח" (כולל מפרט טכני מפורט) ולפיכך ניתן לומר כי במסגרת הרכישה ניתנה גם התחייבות להשלמת הבנייה (שהייתה בידי המוכרים מאת הקבלן המבצע) (כטענת המשיב), או שמא אין המדובר כאן בהתחייבות של המוכר להשלמת הבנייה ולפיכך אין כאן רכישת "דירת מגורים" (כטענת העוררים).
(ב) גם אם אין המדובר ברכישת "דירת מגורים" כהגדרתה בפסקה (1) שבסעיף 9(ג) לחוק, האם העוררים הופכים בעצמם כחלק מקבוצת הרכישה, ומשכך יש למסותם כרוכשים "דירת מגורים" כהגדרתה בפסקה (2) שבסעיף 9(ג) לחוק, היות והם נכנסו לקבוצת הרכישה לאחר תיקון מס' 69 לחוק (כטענת המשיב), או שמא העוררים אינם חלק מקבוצת הרכישה לאור לשון החוק ולפיכך אין להחיל עליהם את תיקון מס' 69 לחוק (כטענת העוררים).
(ג) במילים אחרות: האם העוררים רכשו "דירת מגורים" בהתאם לחלופה הראשונה והשנייה להגדרת "דירת מגורים" שבסעיף 9(ג) לחוק (כטענת המשיב) או או שמא לפי החלופה הראשונה בלבד, או שמא לפי החלופה השנייה בלבד, או שמא לא לפי החלופה הראשונה ולא לפי החלופה השנייה (כטענת העוררים)".

עיקר טענות העוררים:
לעניין ההגדרה הראשונה:

• למוכרים אין כל מחויבות לבניית דירות מגורים כלשהן.
• הסכם הזמנת שירותי בנייה מ"קבלן מבצע" אינו רכישה של "דירה על הנייר"

לעניין ההגדרה השניה:

• "העוררים אינם רוכשים במסגרת "קבוצת רכישה" המתארגנת באמצעות "גורם מארגן", אלא המדובר כאן ברוכש בודד".
• "המוכרים רכשו את זכויותיהם בשנת 2010 לפני תיקון מס' 69 לחוק ולכן תיקון מס' 69 לא רלוונטי לגביהם, ואילו העוררים שרכשו את זכויותיהם לאחר תיקון מס' 69 אינם עונים על ההגדרה שנקבעה בתיקון מס' 69 לחוק לגבי "קבוצת רכישה"".

עיקר טענות המנהל:

• "משברי כי בסופו של יום מתעתדים העוררים לקבל לידיהם מוצר מוגמר בדמות דירה. מהותה של עסקה לצורך חבות המס מוכרעת לפי מהותה הכלכלית האמיתית".
• "הגדרת דירת מגורים לצורך מס רכישה קובעת במפורש כי גם דירת מגורים שבנייתה טרם הסתיימה תיחשב לדירת מגורים ובלבד שקיימת התחייבות מצד המוכר לסיום הבנייה ואין הכוונה שהמוכר הוא שצריך לבנות בכוחות עצמו אלא הכוונה להתחייבות שקיימת בידי המוכר להשלמת הבנייה".
• "העוררים רכשו את הנכס לאחר תיקון מס' 69 לחוק מיסוי מקרקעין אשר תיקן את הגדרת קבוצת רכישה, ומשכך יש לראות לצרכי תשלום מס רכישה כאילו נרכש המוצר המוגמר".

קביעת ועדת הערר, בדעת הרוב:
לעניין ההגדרה הראשונה:

• "במקרה דנן, אין התחייבות של המוכרים להשלים את הבנייה ואין לתת למונח "מוכר" משמעות רחבה מעבר ללשונו הברורה. מה עוד כאשר המדובר במקרה שבו משמעות רחבה תגרום להכבדת נטל המס ולא להקלה.
• אין נפקא מינה אם ההתחייבות היא "של" המוכר או "מצד" המוכר. המילה החשובה היא שהמוכר הוא הוא אשר צריך להתחייב לסיים את הבנייה על מנת שהיא תיחשב כרכישה של דירת מגורים".

לעניין ההגדרה השניה:

• "הקביעה שיש לראות במצטרפים לקבוצה כרכישת דירת מגורים מושלמת, עשויה להיטיב עם מצטרף שאצלו מדובר ב"דירה יחידה", ולהרע עם מצטרף שאצלו אין המדובר ב"דירה יחידה".
• "ודוק, לשון החוק קובעת כדלקמן:
  "זכות במקרקעין שנמכרה לקבוצת רכישה".
  העוררים רכשו זכות במקרקעין שנמכרה בעבר לקבוצת רכישה. לשון החוק לא מחייבת שהם עצמם יהוו "קבוצת רכישה", אלא סובלת גם פירוש שאותה זכות במקרקעין נמכרה (גם בעבר) לקבוצת רכישה.
  פרשנות זו עולה, לדעתי, בקנה אחד גם עם תכלית החקיקה של תיקון מס' 69 לחוק, בנושא של קבוצת רכישה המתארגנת לרכישת קרקע ולבניה של נכס שהוא דירה המיועדת לשמש למגורים".
  בעוד שופט המיעוט טוען כי בעניין ההגדרה השניה – לשון החוק אינה ברורה ויש לפרשה לטובת העוררים ולקבל את הערר הרי שופט הרוב השני, מוסיף צידוק לדחיית הערר ונגד צמצום תחולת ההגדרה השניה:
  "באשר לחלופה השנייה להגדרה, הרי אם קרקע פנויה עשויה להיחשב ל"דירת מגורים" אך ורק בשל העובדה שהיא נמכרת ליחידי קבוצת רכישה (לאחר תיקון מס' 69 לחוק), אזי מבחינת קל וחומר פיקציה משפטית זו אמורה לחול כאשר הקרקע כבר נמצאת בידי הקבוצה ורק מתחלפים יחידי הקבוצה".
  הערר נדחה ונפסק כי גם יחיד הבא בנעלי בעל זכויות בקבוצת רכישה (לדירות מגורים), יחשב כרוכש דירת מגורים – להחמיר או להקל !!

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 22.5.2017 קיבל ביה"ד לעבודה (ב"ל 51264-08-16) את תביעתם של בני הזוג רובינשטיין (להלן: "המבוטחים") והכיר בהם כתושבי ישראל במהלך שליחות בחו"ל במשך 6 שנים, מטעם מעסיק ישראלי.

רקע חוקי
סעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי קובע את התנאים שלפיהם מבוטח כעובד תושב שכיר שנשלח לעבוד בחו"ל מטעם מעסיק ישראלי. בתום חמש שנים מופסק הביטוח בארץ אלא עם המוסד לביטוח לאומי אישר את המשך ההעסקה.

תמצית עובדתית

• המבוטחים עלו ארצה עם בתם והורי המבוטחת בשנת 1992 וקבלו מעמד של עולים ואזרחות ישראלית מכוח חוק השבות.
• בשנות התשעים רכשו דירה ובית בישראל.
• בשנת 2009, נשלחה המבוטחת ע"י האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת (להלן: "האיגוד"), שמרכזו בירושלים, לשמש כרבה בקהילה יהודית ליברלית בסנט-פטרסבורג ברוסיה לתקופה של 3 שנים, לחיזוק הקהילה והקשר לישראל.
• משכורתה של המבוטחת שולמה על ידי האיגוד לחשבון בנק ישראלי לרבות כל המסים.
• חוזה העבודה היה לשלוש שנים, אך הוא הוארך לעוד שנתיים ואח"כ לעוד שנה.
• מרבית הזמן שהו המבוטחים פיזית בחו"ל וביקוריהם בארץ לא היו רבים.
• בני הזוג לא השכירו את ביתם בארץ ושילמו את כל החשבונות בארץ. בחו"ל התגוררו בשכירות. המבוטח לא עבד.
• בסוף שנת 2015 בהיותם בארץ, התברר למבוטחת שהתושבות בוטלה והם אינם מבוטחים
  מבוטחים גם לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
• התברר כי האיגוד, מעסיקה של המבוטחת, לא הגיש במועד בקשה כמתחייב מסעיף 76 לחוק הביטוח הלאומי.
• המבוטחת מילאה שאלון לקביעת תושבות אך כיוון שלא היה לה תאריך חזרה לארץ, לא אושרה החזרת התושבות.
• בדצמבר 2015 סיכם האיגוד סופית עם המבוטחת על סיום ההעסקה וקבע מועד חזרתה ארצה בינואר 2018.
• המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) דחה את הבקשה לדיון מחדש בהחלטתו לשלול את התושבות.

תמצית טענות הצדדים
טענות המבוטחת

• חרף שהותם הממושכת בחו"ל, לא העתיקו את מרכז חייהם לחו"ל.
• זיקתם לארץ פיזית ורוחנית לא נותקה, שכן עבודתה של המבוטחת לטענתם היתה ארעית, ובכוונתם היה לשוב לארץ בתום ההסכם.
• אופי התפקיד כרבה של קהילה יהודית הוא גורם המקרב את הקהילה לישראל ומעודד עליה.
• מרכז החיים הוא בישראל: אמה של המבוטחת וחבריהם הקרובים גרים בישראל, בחו"ל התגוררו בשכירות ששולמה ע"י האיגוד הישראלי ולא על ידי הקהילה בחו"ל.
• זיקתם למקום מגוריהם בחו"ל זמנית בלבד, למטרות עבודה. ללא משפחה בחו"ל, ללא נכסים וללא מרכז חיים בחו"ל.
• בשל חוסר ידע, לא הגיש האיגוד בקשה למל"ל לאחר 5 שנות עבודה בחו"ל כדי להמשיך להכיר במבוטחת כתושבת ומשהתברר הדבר הוגשה בקשה למל"ל.

טענות המל"ל

• המבוטחים אינם תושבי ישראל מתאריך 14.11.2014. הם עזבו בנובמבר 2009 את ישראל וביקוריהם בארץ קצרים (90% מזמנם שוהים בחו"ל).
• אין ראיה כי חוזה העבודה עתיד להסתיים בשנת 2017 והוא מוארך מעת לעת.
• בחלוף 5 שנות שהיה בחו"ל, כדין נשללה תושבותם.

דיון והכרעה

• התושבות נקבעת לפי מבחן "מרכז החיים" הנבדק לפי "מירב הזיקות": מבחן כפול של היבט סובייקטיבי והיבט אובייקטיבי.
• יש לבחון את כל הנסיבות העובדתיות: קיום נכסים בישראל, מקום מגורים פיזי, מקום מגורי המשפחה של האדם, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום אינטרסים כלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מטרות שהייה בחו"ל, וכן מצגים אישיים המצביעים על כוונתו של המבוטח.
• "כאשר אין לישראלי מרכז חיים מחוץ לישראל, התוצאה היא שמרכז חייו הוא ישראל", קובע בית הדין, "אלא אם כל חייו הוא נע ונד".
• לאחר שביה"ד בחן את הנסיבות, הגיע למסקנה כי יש לבטל את החלטת המל"ל מהטעמים הבאים:
  1. המבוטחת יצאה את הארץ למטרות עבודה בקהילה יהודית בחו"ל ויש לראות בעבודה זו מעין שליחות.
  2. הסיבה להארכת חוזה ההעסקה לאחר 3 שנות עבודה בחו"ל נעשתה מאחר ולא נמצא למבוטחת מחליף. ביה"ד התרשם כי הסכימה להאריך את החוזה מתוך "הרגשת מחוייבות" לקהילה ולאור המצוקה של האיגוד שלא מצא לה מחליף.
  3. אמנם המעסיק של המבוטחת הוא גוף פרטי, אך הוא עובד בשיתוף פעולה עם גופים כמו הסוכנות היהודית והקונסוליות והוא מתוקצב ע"י משרד החינוך, קרן קיימת לישראל והסוכנות היהודית.
  4. ביה"ד התרשם כי המבוטחת רצתה לפרוש עקב הגיעה לגיל הפרישה.
  5. אמנם פיזית שהו המבוטחים מרבית הזמן בחו"ל, עם זאת ביה"ד שוכנע כי הדבר נבע מאופי עבודתה של המבוטחת כרבת הקהילה.
  6. ביה"ד הגיע למסקנה כי מרכז חייהם הרוחני
  והפיזי של המבוטחים היה בארץ הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה פיזית.
  7. יציאתם את הארץ בשנת 2009 היתה לצורך עבודה אצל מעסיק ישראלי, עבודה שיש בה בבחינת שליחות, לתקופה זמנית מוגבלת, שעתידה להסתיים בסוף שנת 2017.

בשולי הדברים
במקרה דומה של השבת תושבות ע"י ביה"ד, הדגשנו כי סוגיית שלילת תושבים עקב שהייה בחו"ל צריכה להיבחן בקפידה יתרה ע"י המל"ל כפי שנקבע ע"י הלכות ביה"ד הארצי (ראה מבזק מספר 664 מיום 17.11.2016). גורם הזמן אינו יכול להוות מבחן עיקרי בקביעת התושבות ויש לבחון את מכלול הנסיבות.

מומלץ למעסיק ישראלי ששולח עובד ישראלי מטעמו לעבוד בחו"ל להיערך מבעוד מועד להיבטים השונים של השליחות.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.