ביום 14.8.2017 ניתן פס"ד בעניין פאדי שוויש (להלן: הנישום) (ע"מ 22911-12-14) בו נדונה בין היתר סוגיית תושבותו של הנישום לאור הצהרותיו בדוחות המס האישיים שהגיש למס הכנסה כי הוא תושב ישראל בשנים 2009-2011.

עובדות המקרה ועמדת הנישום
הנישום רכש בשנת 2012 דירה בבית חנינא שבמזרח ירושלים בעלות של כ-1.3 מיליון ₪ ונדרש להגיש דוחות על הכנסותיו והצהרות הון לשנים 2009-2012. במסגרת הדו"ח על הכנסותיו, הצהיר הנישום כי הוא זכאי לנקודות זיכוי מהמס, הואיל והוא ואשתו הינם תושבי ישראל.
ממצאי פקיד השומה העלו לכאורה הפרשי הון בסך של כ-1.6 מיליון ₪ וזאת מהשוואת הון שערך פקיד השומה בין השנים 31.12.2008 – 31.12.2012.
הנישום טען, כי לא היה תושב ישראל בשנות המס שבערעור 2009-2011 ולכן אין הוא חייב במס באותן שנים והדרישה להגיש הצהרת הון אינה חוקית. לחלופין, הציג הנישום הסברים להפרשי ההון.
כמו כן, טען הנישום, כי סימון "תושב" בדוח למס הכנסה הוא מילוי טכני, שאין בו כדי לגבור על המבחן המהותי, לפי מבחן "מרכז החיים" הקבוע בפקודה.
עוד הסתמך הנישום על אשור מהביטוח הלאומי, על פיו הכיר בו המוסד כתושב ישראל בשנים 1998-2006 וכן החל מיום 1.9.2013, כשנה לאחר שחזר לגור בישראל (ספטמבר 2012).

עמדת פקיד השומה
פקיד השומה טען כי רבים מתושבי מזרח ירושלים מתגוררים בכפרים הסמוכים לאזור רמאללה ומנהלים את חייהם על הקו. כמו כן, הנישום מעולם לא ניתק את מרכז חייו מישראל (בה שהה עד לשנת 2006) ופעל לרכישת דירה בבית חנינא בשנת 2012 ולכן גם אם התגורר ברמאללה-אלבירה בתקופה הרלבנטית לערעור הרי שיתר האינדיקציות, בנוסף להצהרתו בדו"חות למס הכנסה, מובילים למסקנה שיש לראות בו תושב ישראל לצורכי מס.
עוד הוסיף פקיד השומה, כי טענת התושבות לא הועלתה בשני דיוני השומה הראשונים אך כן בדיון השלישי ובהודעת הערעור.

בית המשפט
בית המשפט מנתח את לשון הפקודה והפסיקה בשאלת התושבות וקובע כי עפ"י הפסיקה, המבחן המכריע לקביעת מקום מושב הינו המקום שבו נמצא מרכז חייו של היחיד. מבחן זה נגזר מהמקום שבו נמצא היחיד במובן הפיסי, אך יש להתחשב גם במקום שבו חיה משפחתו, במיקום של בית המשפחה, במיקום רכושו ובמקומות המושב של ילדיו (ראה הלכת גונן ע"א 477/02, והלכת ספיר ע"א 4862/13)).
בית המשפט השתכנע מהתצהירים והעדויות שניתנו ע"י אשתו, אביו, השומר בבניין, שכנו ובעל חנות המכולת, כי בשנות המס שבערעור הנישום התגורר יחד עם משפחתו (אשתו ושלושת ילדיו בני 3, 7 ו- 8) בדירה שהייתה שייכת לסבתו, ברמאללה – אלבירה.
עוד ציין בית המשפט, כי קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת את פקיד השומה, ראייה לכך ניתן למצוא בתקופה בין ספטמבר 2012 עד ספטמבר 2013 אז העיד הנישום כי חזר לישראל מספטמבר 2012 וביטוח לאומי הכיר בכך כאמור רק שנה לאחר שחזר לישראל. בעניין זה נזכיר את פסק הדין גיורא סולר שם בית המשפט לא ראה בשמירת זכויות, סוציאליות ואחרות, כגורם "המפריע" לקביעת התושבות מחוץ לישראל.
בעניין ימי השהיה בישראל הייתה הסכמה בין הצדדים כי מדובר במבחן עזר בלבד מה גם שלא ניתן היה לעקוב אחרי ימי השהיה בישראל בשל חוסר רישום במחסומים של צה"ל.

בית המשפט לא קיבל את טענת הנישום כי מילוי טופס והגשתו חתום למ"ה הוא מילוי טכני שאינו מעיד דבר: מדובר בהצהרה כוזבת או לפחות בהגשת מצג שווא רשלני. עם זאת הואיל והדוחות שהוגשו אינם משקפים את המציאות, הצהרת הנישום אינה חוסמת אותו מלהביא ראיות אמת על מרכז חייו שתוצאתן מאפשרות לפקיד השומה לשלול ממנו את ההטבות בהן זכה בעקבות הצהרתו שהתבררה כבלתי נכונה.
בדומה נציין כי גם בפס"ד סולר קבע ביהמ"ש שאמנם העובדה שהמערער ציין בדו"חות שהוגשו על ידו כי הוא תושב ישראל מקימה בפניו מכשול מסוים, אולם קיבל את הסברו של המערער בנסיבות העניין, לפיו מדובר בטעות אשר מקורה בהיסח הדעת, "שכן החשיבות העיקרית נודעת לעובדות ולמצב אשר התקיים בפועל, למעשים שננקטו (או לא ננקטו), ולקיומן של ראיות אובייקטיביות".

אף שבעניין הפרשי ההון ביהמ"ש קיבל רק חלק מהם, הרי שבסוגית המסגרת קבע כי הנישום הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת ממנו כי מרכז חייו בשנים 2009-2011 היה בתחומי רמאללה-אלבירה ולא במזרח ירושלים, ולכן אין לראותו כתושב ישראל לעניין הפקודה באותן שנים.
יש לברך על החלטת בית המשפט שאפשר לנישום להוכיח אחרת ממה שהצהיר לרשויות המס ואף קיבל זאת.
אנו תקווה כי רשויות המס יאמצו עקרון זה, ולא ימנעו מקבלת בקשות לתיקון מעמד או דיווח אחר שהוגשו להם קודם לכן, ויבחנו בנפש חפצה מצב עובדתי אפשרי אחר.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי ורו"ח (עו"ד) גדי אלימי, ממשרדנו.