לפני מספר ימים ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין חברת גמול אמריקה (ע"א 8934/16), אשר עוסק בפרשנות סעיף 26 לאמנת המס עם ארה"ב בנושא מניעת מסי כפל (להלן- האמנה). פסק הדין הפך את החלטת ביהמ"ש המחוזי בתיק (ע"מ 49525-02-14, ראה מבזקנו מספר 665).
נזכיר את המקרה בקצרה – למשיבה, חברת גמול אמריקה בע"מ (להלן- החברה), נצמח רווח הון בארה"ב בשנת המס שבערעור (2006) עליו שולם מס בארה"ב, כשרובו המכריע של המס שולם בשנת 2009. הסוגיה נשוא הערעור נוגעת לאפשרות קבלת זיכוי בשלמס זר ששולם בשנת 2009, על אף ששולם לאחר תקופת 24 החודשים הנדרשת על פי סעיף 207ב לפקודה לצורך קבלת הזיכוי בשנת המס הרלוונטית (השנה בה מדווחת ההכנסה בישראל).
(למען הסדר הטוב נציין, כי פסק הדין המחוזי עסק בטענה נוספת שהועלתה על ידי החברה, לפיה יש לאפשר קיזוז מס זר "תיאורטי" אשר נצמח עקב קיזוז הפסדים לאחור (לטענת החברה קיזוז ההפסד לאחור מביא להגדלת ההכנסה החייבת בשנים העוקבות ולתשלום מס בגינה, כך שיש לראות בקיזוז ההפסד כאמור כמס ש"נצמח" (זהו המונח בו נעשה שימוש בסעיף 26 לאמנה) בשנת קיזוזו. טענה זו נדחתה במחוזי ולא נדונה כלל בעליון).
הדיון במחוזי נסב סביב הפרשנות לנוסח סעיף 26(3) לאמנה המחייב בנסיבות העניין את ישראל לאפשר זיכוי מס אמריקאי כנגד המסים הישראליים כאשר הזיכוי ייעשה "בהתאם להוראותיהם ובכפוף להגבלותיהם של דיני ישראל (כפי שיתוקנו דינים אלה מזמן לזמן מבלי לשנות את העיקרון הכללי שבכאן)". השאלה שנשאלה היא האם שלילת הזיכוי לפי סעיף 207ב לפקודה (למעשה דחייתו לשנים העוקבות כעודף זיכוי) הינה במסגרת אותן הוראות ומגבלות של דיני ישראל, או שמא היא משנה את "העיקרון הכללי שבכאן" (מניעת כפל מס).
בית המשפט המחוזי פסק לטובת החברה באומרו שעיקרון מניעת כפל המס יש בו בכדי לגבור על הוראות המגבילות מתן זיכוי, לרבות אלו הקבועות בסעיף 207ב לפקודה. ביהמ"ש המחוזי אף הרחיק וקבע שקציבת הזמן הנקובה בסעיף 207ב נסוגה אף היא מפני ההוראה הכללית שבסעיף 210 לפקודה עצמה, המאפשרת תיקון השומה בישראל ללא מגבלת זמן (בנסיבות מסוימות), אם נמצא שסכום הזיכוי נקבע ביתר או בחסר (ולמעשה ניתן היה לטעון שסעיף 210 לפקודה מאיין את תקפותו של סעיף 207ב לפקודה באותן נסיבות שבהן הוא חל).
כאמור, פסק הדין בעליון הפך את ההחלטה וקבע כי הוראות בדבר מועדי הקיזוז הן בגדר אותן הוראות ומגבלות של דיני ישראל, כפי הקבוע בסעיף 26(3) כאמור, ואינן מהוות את שינויו או ביטולו של העיקרון הכללי.
חיזוק נוסף מצא ביהמ"ש בכך ששלילת הזיכוי שנקבעה בסעיף 207ב לפקודה ממילא אינה מוחלטת, וכי המסים ששולמו מעבר לתקופה הנדרשת יוכלו להינתן כעודף זיכוי בשנים העוקבות (במסגרת הכללים הקבועים בפרק הזיכויים).
נציין, כי פסק הדין העליון משתרע על פני עמוד אחד בלבד!!, ללא ניתוח מעמיק בסוגיה.
בפתיח ובסיום מצוין כי החלטה זו מהווה למעשה קבלת המלצתו של ביהמ"ש (ככל הנראה על ידי החברה), כאילו מדובר היה במשיכת הערעור, אולם עניינינו בפסק דין המהווה הלכה מחייבת להבנתנו, שכן נקבע בו כי "הערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מתקבל אפוא בזאת".
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.
שיתוף:
