בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים, קבע, בניגוד להלכה שהייתה קיימת, כי נסיבות אישיות מהוות שיקול להטלת העונש בעבירות כלכליות.
בית המשפט השלום (ת.פ. 2208/04) הרשיע את מר שנהב בעבירות שונות שתוצאותיהן גרעון של למעלה מ – 24,000,000 ₪ מקופת המדינה, וגזר עליו : 20 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, והיתרה 14 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, ובנוסף קנס בסך 20,000 ₪.
המדינה ערערה על קולת גזר הדין. בית המשפט המחוזי בת"א החמיר את עונשו של המבקש והעמידו על 30 חודשי מאסר בפועל (בניכוי 6 חודשים אותם ריצה בדרך של עבודות שירות). כמו כן, הועמד הקנס על סכום של 200,000 ₪.
כידוע ערעור נוסף צריך להיות ברשות – אליבא ד'בית המשפט העליון "… עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאה הערעור אינו מצדיק, דרך השגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג, עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה בידי ערכאה שלישית…".
בית המשפט העליון מציין, כי יש להחמיר עם עברייני העבירות הכלכליות וכך בלשונו "לא אחת עמד בית משפט זה על החומרה הרבה של העבירות הכלכליות ופגיעתן הקשה במשק ובערך השוויון בעמידה בנטל המס. … העונש ההולם עבירות פיסקאליות הוא עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח וכי אין להסתפק בעבודות שירות."
אולם, לדעת בית המשפט העליון יש לשמור על יחס מסוים בין הענישה בערכאה הראשונה לענישה בערכאת הערעור "על ערכאת הערעור, השוקלת להחמיר את העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, להתחשב בהיקף הענישה שנגזרה על הנאשם … על מנת שישמר יחס הולם בין מידות הענישה שנגזרו בשתי הערכאות ועל מנת שלא יהא זה מהפך קיצוני מדי בעונש שמוטל על הנאשם."
כך גם טענה כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"פ 5060/04 (דוד הגואל נ' מ"י) "ראוי כי ערכאת הערעור, גם מקום שהיא רואה להחמיר בעונש, תייחס משקל להיקף הענישה שנגזרה על הנאשם בערכאה הדיונית ותראה בו גורם שיש להתחשב בו בין שאר שיקולי הענישה, כדי שישמר יחס נאות בין מידות הענישה שנגזרו בשתי הערכאות.
