ביום 2/2/2014 ניתן בביהמ"ש העליון פס"ד בעניין חיים ניסים (ע"א 2640/11). פסה"ד דן בסיווגם לצורך מס של מענקי הפרטה ופיצול שנתקבלו בידי עובדי בז"ן במסגרת שינויים מבניים.

במבזק מס מספר 386 פרטנו בהרחבה את עובדות המקרה (ראו שם), ובתמצית רק נזכיר:

במסגרת כוונה להפרטת בז"ן נתגלע סיכסוך עם העובדים, ואשר בסופו של יום ותוך חתימת הסכמים קיבוציים ואחרים, קיבלו העובדים מענקי פיצול ומענקי הפרטה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לעובדי החברה, היתה זכות להתנגד לשינויים הארגוניים וכי המענקים שקיבלו הינם תמורה הונית עבור הויתור על זכות זו. שיעור המס שנקבע היה 20%.

ביהמ"ש העליון הפך את פסיקת המחוזי, תוך ששלושת השופטים מתווים שלוש תפיסות שונות לחלוטין, אך בנסיבות המקרה דנן, קבעו שלושתם כי המענקים שקיבלו עובדי בז"ן הינם הכנסה פירותית, שמקורה בעבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה:

כבוד השופטת נאור (כותבת עיקר הפסק) קובעת, בהסתמך על הלשון הרחבה בסעיף 2(2) לפקודה, כי חזקה חלוטה, שכל תקבול שמקבל עובד ממעבידו במסגרת יחסי העבודה, יסווג כ"הכנסת עבודה" לפי סעיף 2(2) לפקודה, למעט תשלומים המשולמים על פי הסדר בעל מאפיינים הוניים שנקבעו מפורשות ע"י המחוקק דוגמת פיצויי פיטורין, והקצאת מניות לעובדים על פי סעיף 102 לפקודה.

כבוד השופטת חיות קובעת, כי אין כלל אלא יש לבחון תקבול שמקבל עובד ממעבידו על פי מהותו אם כפירותי – ואז יסווג כהכנסת עבודה, אם כהוני – ואז יחוייב לפי חלק ה' לפקודה.

בענייננו קובעת כב' השופטת חיות כי הסיווג, יהא ע"פ ההלכה: "דין פיצוי כדין הפירצה אותה בא הפיצוי למלא" כלומר התשלום ייבחן ע"פ מהות הנזק שנגרם, הוני או פירותי, ואין לראות בתקבול – ככזה שנתקבל בגין ויתור על "הזכות" לדרוש את הפיצוי.

מההיבט העובדתי קובעת השופטת חיות, כי העובדים חששו שייגרם להם נזק כתוצאה מהמעבר לעבודה אצל מעסיק פרטי ולכן התנגדו להפרטה. המענקים ששולמו לעובדים היו עבור הפגיעה בתנאי העסקתם, ולפיכך יש לראות בהם תשלומים פירותיים לפי סעיף 2(2) לפקודה:

"במקרה דנן נראה כי אין צורך להידרש למבחנים אלה (הוני /פירות, א.ח.א) שכן ה"נזקים" אשר בגינם ניתן הפיצוי עובדי בז"ן ושעליהם עמדנו לעיל, נוגעים לתנאי ההעסקה והשכר של העובדים ומכאן שמדובר במאפיינים קלאסיים ורגילים של הכנסת עבודה".

כב' השופט פוגלמן נוקט גישה שלישית, דרך ביניים: חזקה היא שכל תקבול שמקבל עובד ממעבידו הינו תקבול פירותי לפי סעיף 2(2) לפקודה. עם זאת, זוהי חזקה הניתנת לסתירה ועל הנישום להוכיח שהתקבול אינו פירותי. כב' השופט אף נותן דוגמאות להכנסה שקיבל עובד ונקבע בפסיקה שאינה הכנסת עבודה (הונית או שאינה חייבת) דוגמת "דמי שתיקה", פיצוי בגין עוגמת נפש, תמורה בגין אי תחרות וכו', וקובע כי:

"לשם סתירת החזקה האמורה, העובד… יידרש לשכנע את פקיד השומה ואת בית המשפט כי מאפייניו הפרטיקולאריים של התקבול מצדיקים את סיווגו כרווח הון ,על רקע המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה".

בסיכום: נראה כי מהלכת חיים ניסים עולה כי במקרה כגון זה שנדון כאן, מענקים אלו הינם הכנסת עבודה ויחולו עליהם שיעורי מס שוליים (השלכות ביטוח לאומי ?). ואולם אין לראות בפסק הדין כסתימת גולל על האפשרות לטעון, להוכיח ולסווג תקבולים שונים שנתקבלו ע"י עובד ממעבידו, ככאלו שאינם הכנסת עבודה.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח רונית בר, ממשרדנו.