לאחרונה פורסם פסק הדין בעניין מקסון ישראל בע"מ (ע"מ 46602-05-14) העוסק בהיבטים הקשורים לשינוי מודל עסקי בקבוצת חברות.
מדובר בבקשה מקדמית של המערערת לפסול שומה על הסף, אשר נדחתה על ידי ביהמ"ש תוך שנקבע שהסוגיות תיבחנה במסגרת הערעור המהותי על שומת המשיב, פקיד השומה כפ"ס.
יחד עם זאת, פסק הדין מעלה דיון מעניין בסוגיות המהותיות.
תיאור (חלקי) של העובדות בקצרה: מקסון ישראל עסקה בפיתוח ייצור ושיווק של מוצרים מבוססי תוכנה.
בשנת 2005 נרכשה מקסון ישראל על ידי קבוצת מקסון העולמית (הנשלטת על ידי תאגיד מקסון האמריקאי) העוסקת בהפצה של תרופות ומערכות רפואיות בעולם.
בתכוף לאחר הרכישה, נחתם הסכם זיכיון בין מקסון ישראל לבין מקסון אירלנד (חברה בקבוצה) לפיו מוענקות למקסון אירלנד זכויות ניצול של קניין רוחני בבעלות מקסון ישראל תמורת תמלוגים בשיעור של 6% (שעודכן לשיעור של 1% לאחר חמש שנים), ובנוסף נחתם הסכם שת"פ מו"פ במסגרתו החלה מקסון ישראל להעניק שירותי מו"פ למקסון אירלנד.
עיקרי הטענות של פקיד השומה היו בדבר סיווג העסקאות: לטעמו, מדובר במכירה של נכסי מקסון ישראל לקבוצת מקסון ועל כך יש למסות את מקסון ישראל על רווח ההון שנצמח לה.
כמו כן, בוצעה התאמה משנית על ידו לאור סיווג העסקה כרווח הון שתמורתו טרם שולמה בפועל, לפיה יש לזקוף ריבית רעיונית עבור החוב נשוא תמורת המכירה הרעיונית.
בכך מיישמת רשות המסים את החוזר שהופץ בשנת 2010 בנושא שינוי מודל עסקי (להלן: "החוזר"). החוזר עוסק בסוגיות דומות וקובע דרכים להתמודד עם תופעות של העברה מוסוות של נכסים בלתי מוחשיים לחברה אחרת בקבוצה תוך שינוי פעילותה של החברה המעבירה למרכז מו"פ עבור החברה הקולטת (ראה מבזקנו מספר 359).
בעניין שלפנינו, נטען כי יש לראות בשינוי המודל שתואר כמכירה של כלל נכסי מקסון ישראל, זאת על אף שנערך הסכם תמלוגים שגובה בעבודת מחירי העברה (Study) שנערכה על ידי גורם מקצועי שקבע את שיעור התמלוגים.
לא ידוע מתוך פסק הדין האם רשות המסים טוענת כי נמכרו נכסים נוספים מעבר לאלו שצוינו בהסכם הזיכיון, או שמא היא אינה מקבלת כלל את הבסיס העובדתי של עסקת תמלוגים.
נציין כי בחוזר נקבע מפורשות שהעברת נכסים לא מוחשיים לשימושה של חברה אחרת בקבוצה, יכולה להיות מסווגת כעסקת תמלוגים – שאז יש לכמת את שיעור וסכום התמלוגים ההוגן שצריך להיקבע בין הצדדים.
אפשרות נוספת לסווג עסקת תמלוגים כרווח הון, בהתאם להוראות הפסיקה, היא במקרה בו היקף העסקה, אורך תקופת השימוש בנכס ושווי התמלוגים המהוונים מצביעים על מכירה כלכלית של נכס ולא מתן זכות שימוש בו – אך לא נראה כי זה המקרה בעניינינו.
דבר נוסף: החוזר מצביע על עסקה משנית מסוג דיבידנד לבעלים בסכום שווי הנכס המועבר (מקום בו עסקה מסווגת מחדש כרווח הון). במקרה דנן לא נקבעה התאמה משנית כאמור, אלא נטען להכנסה רעיונית של ריבית על חוב רעיוני שנוצר מהמכירה הרעיונית.
המשמעות היא שרשות המסים יכולה לדחות את אירוע המס של דיבידנד רעיוני למועד מאוחר יותר, שעד שיתרחש ניתן יהיה לחייב את החברה "המעבירה" בריבית רעיונית.
בהליך הועלו גם טענות נוספות של שימוש מסווה של רשות המסים בסעיף 86, טענות בדבר אפליה מול נישומים אחרים, טענות הנוגעות לתקינות השומה ועוד. אנו נעדכן בדבר התובנות המקצועיות עם פרסום פסק הדין המהותי העוסק בכל אלו, ומאמינים שיהיה מעניין מאד.
בכל מקרה, מומלץ לחברות המעוניינות לשנות את המודל העסקי בו הן פועלות בד"כ לאור רכישתן על ידי קבוצה זרה, לבחון את ההשלכות הפוטנציאליות הנובעות ממהלך כזה ואת הצעדים שיש לנקוט לפני ביצוע מהלך כזה.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו ולרו"ח (עו"ד) חגי אלמקייס, ממשרדנו.
