חוזר מ"ה מס' 22/2002 קובע כי נישום אשר ניכה הוצאות מימון כנגד רווח ההון ממכירת ני"ע הנסחר בבורסה  "ו/או כנגד הכנסה שנבעה מאותו נייר ערך וזאת בכל תקופת אחזקת נייר הערך … יהא רווח ההון חייב במס בשיעורים הקבועים בסעיפים 91(א) או 91(ב) לפי העניין   (25%)." (ההדגשה שלנו).

הקביעה האמורה מציבה כשלים לוגיים כגון בעניינה של חברה שהוראות חוק התיאומים חלו בקביעת הכנסתה החייבת במס בחלק מתקופת אחזקתה ובחלק לא. פרשנות הדווקנית של החוזר תביא לכך כי קיזוז הוצאות המימון האינפלציוניות כנגד תוספת בשל אינפלציה שנבעה בתקופת חוק התיאומים מניירות הערך, תשלול את שיעור המס הראוי – 15%/10%. אין ספק כי לפרשנות זאת לא כיוון המחוקק ובוודאי לא כיוונה לכך הוועדה.

מזור "לחולי" האמור ככל שיחפש הנישום יתכן וימצא בנוסח הפקודה בסעיף 105 יב(א)(1) "לא תבעו ניכוי הוצאות ריבית והפרשי הצמדה…"  ללמדך שנדרש כי על הנישום לתבוע בניכוי את שתי ההוצאות לסוגיהן גם יחד.

לאור פס"ד שניתן על ידי ביהמ"ש העליון בעניין מ.ל.השקעות, המאפשר פרשנות מיסויית העולה בקנה אחד עם תוצאה כלכלית אשר אינה עולה בהכרח מהוראת החוק הדווקנית, הרי שניתן לטעון כי הוצאות המימון הריאליות בגין רכישת ני"ע הסחירים שיהוונו בתקופת תחולת חוק התיאומים לעלות המניות ולא יתבעו בניכוי בעת מימוש ני"ע, יאפשרו לנישום ליהנות משיעורי המס המוקלים בעת המימוש.