מבזק מס מספר 527 - 2.1.2014

לאחרונה ניתן פסק דין בעניין פלוני (ע"מ 8944-06-09) אשר דן באפשרויות גביית חוב מס של המוריש מאת היורש. נציין כבר כאן כי פסק הדין מפרט קשת רחבה של עובדות וניתוחים אשר קצרה היריעה מלפרטן ולפיכך בחרנו להתייחס רק לרלוונטיות שבהן, לטעמנו: המוריש מכר בשנת 1995 מניות בחברה פלונית לאחיו, תמורת המכירה נתקבלה בחלקה במזומן ובחלקה בנכס נדל"ן (קניון).

פסק הדין, פרט לעניין המרכזי של סוגיית ההתיישנות, מאפשר הצצה ופומביות להסדרי שומה אשר נערכים ע"י רשות המיסים: בהקשר זה המוריש הגיע להסכם שומות עם רשות המיסים לפיו תשלום המס בגין רכיב התמורה שאינו במזומן ידחה ל – 8 עד 10 שנים (לשנים 2003-2005)!!!

ולא זו בלבד אלא שעל פי אישור נציבות מקדמי שהתקבל, נקבע כי חוב המס העתידי לא ישא ריבית, ובמידה ומימוש הנכס יהיה בפחות מערכו הצמוד – ישקלו גם הפחתת הפרשי הצמדה !!!

נאיר ונעיר כבר כאן כי כרשות ציבורית, על רשות המיסים לפעול בצורה אחידה בין הנישומים ולאפשר בכל מקרה בו תמורה מתקבלת שלא במזומן, את דחיית תשלום המס לתקופות ובתנאים וכגון אלו (כל עוד לא הומרה תמורה זו למזומן). 

ולסוגיה העיקרית בפסק: חוב המס הדחוי, לא שודר למחשבי שע"מ, ולאור הדחייה הארוכה לא בוצעה גביית החוב ע"י רשות המיסים כמו גם תשלומו ע"י המוריש. בשנת 2000 נפטר המוריש.

הסוגיה צצה לאור ביקורת בתיקו של היורש במהלך שנת 2009, וכך בשנה זו הוצאה "הודעת שומה" בגין שנת המס 1995 אשר על פיה קיים חוב מס של כ – 32 מיליון ₪ וקנסות.

חלק מהיורשים הגיעו להסדר עם פקיד השומה ושילמו את המס הקבוע בהסדר ואילו היורש דנן ביקש בכל דרך להתנער מחובו זה.

בסופו של יום קובע בית המשפט כי אין לו ליורש כל אפשרות להתנער מחוב זה ועליו לשאת בתשלומו. נראה כי ביסוד החלטתו של בית המשפט עמדו בעיקר העובדות הבאות:

• אין המדובר בשומה שנעשתה למוריש אחר פטירתו אלא בשומה שנעשתה לפני פטירתו. חוב המס היה חלוט ורק הליכי גבייתו נדחו.
• במסגרת הסכם השומה שנחתם עם המוריש, נקבע מפורשות כי חוב המס הנדחה יחול גם על יורשי המוריש והללו היו מודעים לכך. 
• את חוב המס הדחוי ניתן היה להתחיל לגבות לפי הסכם השומה משנת 2003. ניסיונות הגבייה של פקיד השומה בשנת 2009, הינם בתוך תקופת ההתיישנות (בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958) בעניין תביעת חוב אזרחי חלוט. אין מדובר כלל בתקופות הרלוונטיות להליכי שומה.

יכול ואם אחת מהנסיבות המצוינות לעיל לא היתה מתקיימת, יתכן ופקיד השומה היה מתקשה להשלים את הליך הגבייה.

כמו כן יתכן וככל שחלפו 7 שנים ממועד תחילת אפשרות גביית החוב ופקיד השומה – לא החל בפעולות לגבייתו, תעמוד לחייב טענת ההתיישנות הכללית.

אין ספק שבמאזני בית המשפט, התרשלותו של פקיד השומה נדחתה בפני חוסר תום הלב של היורש. יתכן שבנסיבות אחרות יטו המאזניים דווקא לטובת הנישום.

דומה הדבר לקבוע בפסיקה בעניין אחר אשר נתנה ע"י בית המשפט העליון (רע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עילית) במסגרתה קבע בית המשפט כי חוב ארנונה ואפילו שאין בגינו מחלוקת ואשר חלפו 7 שנים במסגרתן לא נעשתה כל פעולה ע"י העירייה שיש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, התיישן ואין אפשרות לגבותו.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי כהן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

לאחרונה ניתן פסק דין בעניין פלוני (ע"מ 8944-06-09) אשר דן באפשרויות גביית חוב מס של המוריש מאת היורש. נציין כבר כאן כי פסק הדין מפרט קשת רחבה של עובדות וניתוחים אשר קצרה היריעה מלפרטן ולפיכך בחרנו להתייחס רק לרלוונטיות שבהן, לטעמנו: המוריש מכר בשנת 1995 מניות בחברה פלונית לאחיו, תמורת המכירה נתקבלה בחלקה במזומן ובחלקה בנכס נדל"ן (קניון).

פסק הדין, פרט לעניין המרכזי של סוגיית ההתיישנות, מאפשר הצצה ופומביות להסדרי שומה אשר נערכים ע"י רשות המיסים: בהקשר זה המוריש הגיע להסכם שומות עם רשות המיסים לפיו תשלום המס בגין רכיב התמורה שאינו במזומן ידחה ל – 8 עד 10 שנים (לשנים 2003-2005)!!!

ולא זו בלבד אלא שעל פי אישור נציבות מקדמי שהתקבל, נקבע כי חוב המס העתידי לא ישא ריבית, ובמידה ומימוש הנכס יהיה בפחות מערכו הצמוד – ישקלו גם הפחתת הפרשי הצמדה !!!

נאיר ונעיר כבר כאן כי כרשות ציבורית, על רשות המיסים לפעול בצורה אחידה בין הנישומים ולאפשר בכל מקרה בו תמורה מתקבלת שלא במזומן, את דחיית תשלום המס לתקופות ובתנאים וכגון אלו (כל עוד לא הומרה תמורה זו למזומן). 

ולסוגיה העיקרית בפסק: חוב המס הדחוי, לא שודר למחשבי שע"מ, ולאור הדחייה הארוכה לא בוצעה גביית החוב ע"י רשות המיסים כמו גם תשלומו ע"י המוריש. בשנת 2000 נפטר המוריש.

הסוגיה צצה לאור ביקורת בתיקו של היורש במהלך שנת 2009, וכך בשנה זו הוצאה "הודעת שומה" בגין שנת המס 1995 אשר על פיה קיים חוב מס של כ – 32 מיליון ₪ וקנסות.

חלק מהיורשים הגיעו להסדר עם פקיד השומה ושילמו את המס הקבוע בהסדר ואילו היורש דנן ביקש בכל דרך להתנער מחובו זה.

בסופו של יום קובע בית המשפט כי אין לו ליורש כל אפשרות להתנער מחוב זה ועליו לשאת בתשלומו. נראה כי ביסוד החלטתו של בית המשפט עמדו בעיקר העובדות הבאות:

• אין המדובר בשומה שנעשתה למוריש אחר פטירתו אלא בשומה שנעשתה לפני פטירתו. חוב המס היה חלוט ורק הליכי גבייתו נדחו.
• במסגרת הסכם השומה שנחתם עם המוריש, נקבע מפורשות כי חוב המס הנדחה יחול גם על יורשי המוריש והללו היו מודעים לכך. 
• את חוב המס הדחוי ניתן היה להתחיל לגבות לפי הסכם השומה משנת 2003. ניסיונות הגבייה של פקיד השומה בשנת 2009, הינם בתוך תקופת ההתיישנות (בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958) בעניין תביעת חוב אזרחי חלוט. אין מדובר כלל בתקופות הרלוונטיות להליכי שומה.

יכול ואם אחת מהנסיבות המצוינות לעיל לא היתה מתקיימת, יתכן ופקיד השומה היה מתקשה להשלים את הליך הגבייה.

כמו כן יתכן וככל שחלפו 7 שנים ממועד תחילת אפשרות גביית החוב ופקיד השומה – לא החל בפעולות לגבייתו, תעמוד לחייב טענת ההתיישנות הכללית.

אין ספק שבמאזני בית המשפט, התרשלותו של פקיד השומה נדחתה בפני חוסר תום הלב של היורש. יתכן שבנסיבות אחרות יטו המאזניים דווקא לטובת הנישום.

דומה הדבר לקבוע בפסיקה בעניין אחר אשר נתנה ע"י בית המשפט העליון (רע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עילית) במסגרתה קבע בית המשפט כי חוב ארנונה ואפילו שאין בגינו מחלוקת ואשר חלפו 7 שנים במסגרתן לא נעשתה כל פעולה ע"י העירייה שיש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, התיישן ואין אפשרות לגבותו.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי כהן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

לפני מספר ימים פורסם פס"ד דורון כהן (ע"מ 45933-11-10) וגד בן אפרים (ע"מ 5220-09-11). בפסק הדין נשאלת השאלה האם תושב ישראל הנשלח לעבוד בחו"ל על ידי מעבידו הישראלי, לרבות המדינה, חייב להתמסות על הכנסותיו מכוח כללי מס הכנסה החלים על בעלי הכנסת עבודה בחו"ל ("הכללים"), או שמא יכול הוא לבחור להיות ממוסה כמו כל תושב ישראל, ובעיקר השאלה רלוונטית למדרגות המס החלות- האם אלו שבכללים, הנקובות בדולר ("המדרגות הדולריות") או אלו שלפי סעיף 121 לפקודה (המדרגות השקליות").

הכללים חלים המועסק על ידי מעסיק ישראלי מחוץ לישראל, וקובעים הסדר מס מיוחד וספציפי, הכוללים מתן פטור והתרת הוצאות פרטיות הנובעות מהמחייה בחו"ל, כשעל ההכנסה החייבת חלות המדרגות הדולריות ולא השקליות. הכללים נועדו במקור להשוות בין אוכלוסיית העובדים בחו"ל לבין אלו העובדים בישראל בעיקר בשל פערים ביוקר המחייה, עם השנים הטיבו הכללים עם אותה אוכלוסיה, אולם בשנים האחרונות (עקב ריווח המדרגות השקליות והיחלשות הדולר), תוצאת המס לפי הכללים עשויה להיות  קשה יותר לעובד.

עובדות המקרה אינן רלוונטיות כל כך לדיון המשפטי, אולם נציין שבמקרה האמור ביקשו המערערים (במקרה הנדון- שליחי מדינה) ליהנות מצד אחד מההוצאות והניכויים המפורטים בכללים, ומצד שני לחשב את המס לפי המדרגות השקליות. בפסק הדין נקבע, שההסדר שבכללים אינו בבחינת אפשרות בחירה, כלומר: על עובד המועסק על ידי מעסיק ישראלי בחו"ל ועומד בתנאים הרלוונטיים, יחולו הכללים בלבד. עמדה זו מתיישבת גם עם עמדת רשות המסים כפי שהופצה למשרדי השומה במאי 2010.

עם כל הכבוד הראוי, יש לדעתנו בעייתיות בפסק הדין והפרשנות בו, בעיקר על רקע הדברים הבאים:

1. ראשית, ואולי החשוב מכל, פסק הדין יוצר אבחנה וקובע תוצאת מס שונה בין מי שמועסק על ידי מעסיק ישראלי לבין מי שמועסק על ידי מעסיק זר. לדעתנו פרמטר זה אינו רלוונטי כלל ולא ראוי ששני עובדים המבצעים עבודה זהה באותה מדינה, ימוסו באופן שונה רק בשל שוני בזהות המעביד.

2. בפסק הדין נעשית השוואה בין עובד המועסק בחו"ל (הנדרש להוצאות מסוימות) לבין עובד המפיק הכנסתו בישראל ונקבע שהכללים נועדו לאזן בין שתי האוכלוסיות. ראשית נזכיר, כי השוואה זו מתעלמת לחלוטין מכך שישנה אוכלוסייה גדולה מאד של עצמאיים ושל שכירים בחברות זרות, הפועלים בחו"ל, הממוסים בהתאם למדרגות השקליות על אף יוקר המחייה וההוצאות השונות. שנית, לדעתנו, עניין ההוצאות נפתר באמצעות התרת הוצאות פרטיות מסוימות המפחיתות את ההכנסה החייבת – אגב, כפי שניתן גם בתקנות ניכוי הוצאות מסוימות החלות על אלו הממוסים על הכנסתם בחו"ל בהתאם להוראות הפקודה הרגילות.

3. כמו כן, דומה כי בית המשפט נתן משקל לעובדה שהמעסיק, מדינת ישראל, גילם חלק מהמס החל כך שהעובד לא נשא במלוא נטל המס המכביד לטענתו. לדעתנו לשאלת גילום ההכנסה אין כל רלוונטיות לשאלה המשפטית, הוא עניין שבין המעביד לעובד בלבד, ויתרה מכך- חשוב להזכיר כי הכללים חלים גם על כאלו המועסקים על ידי חברות ישראליות פרטיות ולא רק על שליחי מדינה (כפי שניתן להתרשם).

לאור האמור, לעמדתנו, עובד ישראלי המועסק על ידי מעסיק ישראלי, יכול לבחור האם להיות ממוסה על פי הכללים או על פי הוראות הפקודה הרגילות, אולם ככל הנראה, אינו יכול לבקש לשלב בין שני סוגי המנגנונים כפי שנעשה בפס"ד.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו ולרו"ח (עו"ד) גדי אלימי, ממשרדנו.

בתאריך 26 לדצמבר 2013 פירסמה רשות המיסים את הוראת ביצוע 5/2013 המתייחסת לרפורמה במיסוי דירות מגורים החל מתאריך 01/01/2014.

בחרנו להתמקד במספר נקודות העולות מהוראת הביצוע:

א. קביעת יום הרכישה – לאור החישוב הליניארי החדש בסעיף 48א(ב2) לחוק, עלתה לא אחת השאלה מהו יום הרכישה שיילקח בחשבון בעת מכירת הדירה, האם מדובר ביום רכישת הזכות במקרקעין, אף שטרם הפכה לדירת מגורים מזכה או שיקבע יום רכישה אחר כגון, המועד שבו הפכה הדירה לדירת מגורים מזכה.

הוראת הביצוע קובעת: יום הרכישה לצורך החישוב הליניארי החדש, יהיה יום הרכישה שהיה נקבע באופן רגיל לצורך חישוב השבח, גם אם הבנייה הסתיימה לאחר יום המעבר.

ב. במבזק מס מספר 511, אזכרנו סכנת מלכוד במכר דירת המגורים השנייה, בתקופת המעבר.

הוראת הביצוע מבהירה – מכירה של הדירה הראשונה בליניאריות החדשה, לא תחשב לעניין סעיף 49ב(1) לחוק כנוסחו הישן כמכירה בפטור, ומשכך אין במכירתה בפטור חלקי לפי סעיף 48א(ב2) לחוק, כדי לפגוע במכירת דירה נוספת בתקופת המעבר לפי אותו סעיף.

נציין רק כי הגם שלטעמנו מדובר בנושא הדורש תיקון חקיקה, אנו מברכים על הבהרת הרשות בנושא בעייתי זה.

ג. אופציה לפי סעיף 49י1 לחוק – מוכר הנותן אופציה למכירת דירת מגורים מזכה בתקופת המעבר, לא יהא זכאי לחישוב הליניארי החדש (לפי סעיף 48א(ב2)) אם ביום מתן האופציה לא היה זכאי לחישוב מוטב זה.

ד. פטור "מלא" לדירה יחידה לפי 49ב(2) לחוק – תנאי יסודי לפטור הינו החזקתה 18 חודשים לפחות כדירה גמורה.

בהוראת הביצוע נוקטת הרשות עמדה מקלה: כאשר הדירה הנמכרת מהווה דירה חליפית לדירה שנהרסה ונמכרה בפטור שהוא מהווה דחיית מס, כגון פינוי בינוי ותמ"א 38/2 יש לכלול במניין התקופות גם את התקופה שבה החזיק המוכר בדירה הישנה שנהרסה כדירת מגורים.

כמו כן, במקרה של מכירת דירה שהתקבלה בירושה, שאינה זכאית לפטור 49ב(5) לחוק ומשכך נמכרת לפי סעיף 49ב(2) לחוק, יש לכלול במניין התקופות גם את התקופה שבה החזיק המוריש בדירה כדירת מגורים.

ה. חזקת דירת מגורים יחידה בסעיף 49ג לחוק – הוראת הביצוע קובעת: לצורך חישוב חלקי –  זכויות בדירת מגורים בבעלות המוכר, אין לצרף חלקי זכויות בדירות שונות שאינן באותו בניין.

המשמעות הינה כי גם אם בבעלות המוכר חלק שאינו עולה על 1/3, במספר דירות בבניינים נפרדים, עדיין עומד הוא בחזקת דירת מגורים יחידה בסעיף 49ג.

ו. מכירת דירת יוקרה לקרוב בתקופת המעבר – סעיף 49(א1) לחוק קובע תקרת פטור למכירת דירה לפי פרק חמישי 1 לחוק, בגובה של 4.5 מליון ₪. עם זאת, בהתאם לנוסח הסעיף יראו את ההפרש שבין שווי המכירה לסכום התקרה כדמי מכר של זכות אחרת בדירת מגורים מזכה, כאשר המשמעות היא שיחול על ההפרש החישוב הליניארי החדש בסעיף 48א(ב2) לחוק.

הוראת הביצוע קובעת: כאשר נמכרת דירת יוקרה ל"קרוב" בתקופת המעבר- מכיוון שהוראות המעבר מונעות מכירה ל"קרוב" לפי סעיף 48א(ב2) לחוק בתקופת המעבר, הרי שיחול על ההפרש חישוב מס רגיל ולא החישוב הליניארי החדש לפי סעיף 48א(ב2) כאמור.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אהרון צ'יסמדיה ממשרדנו – עד לאחרונה מנהל תחום קבלנים ונדל"ן בחטיבה המקצועית ברשות המיסים. 

ביום 16 בדצמבר 2013 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 11058-08-10) את תביעתה של שאול ברין (להלן: המבוטחת/הבת) לתשלום דמי לידה, וקבע כי בין המבוטחת לבין חברה בשליטת אביה התקיימו יחסי עובד ומעביד, ואין מדובר בעבודה התנדבותית או בעזרה משפחתית.

אנו מציגים שוב סוגיה שנדונה במבזקינו בעבר – קיום יחסי עובד ומעביד כאשר הילדים עובדים אצל ההורים – לא משום החידוש שבפסק אלא כדי להסב את תשומת הלב לשני עניינים: 

א. התנהלות לא מסודרת במהלך עבודת בן המשפחה.

ב. התנהלות לקויה מול המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) במסגרת הבירור שנעשה לאחר הגשת תביעה לגמלה.

התנהלות כזו עלולה להביא לדחיית התביעה, שלא בצדק. במקרה פסק הדין דנן, המל"ל דחה את התביעה לדמי לידה של הבת שעבדה אצל האב ורק לאחר שהעובדות נבחנו בבית הדין, נקבע שהבת עבדה והתקיימו יחסי עובד ומעביד. טיעוני המל"ל בפסק דין זה מהווים רשימת פעולות שמומלץ לאמץ כאשר מועסק בן משפחה בעסק.

עיקרי החוק

הגדרת עובד בחוק הביטוח הלאומי כוללת מצב שבו בן או בת עובדים אצל ההורה, אף אם אין ביניהם יחס של עובד ומעביד, כאשר מתקיימים התנאים כדלקמן:

1. בן המשפחה עובד בעסק באופן סדיר.
2. בעבודה שאילולא עשה אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד אחר.

כאשר מדובר בהעסקת בן משפחה קובע בית הדין כי יש לבחון בקפידת יתר אם היחסים שנוצרו בין הצדדים הם יחסי עובד ומעביד, או שהעבודה נעשתה בגדר עזרה משפחתית. בחינת אופן ההעסקה נעשה בדרך כלל לאחר תביעה לגמלה.

תמצית עובדתית

• המבוטחת הגישה תביעה לדמי לידה וציינה כי עבדה כעובדת שכירה בחברה, שאביה אחד השותפים בה וגם מנכ"ל החברה.
• המל"ל טען כי יחסי העבודה הם בגדר עזרה משפחתית מהטעמים הבאים: לא הוצג חוזה עבודה, לא היה לבת תפקיד מוגדר, אין הוכחה בדבר השעות שבהן הבת שהתה בעבודה שכן לא התבצע רישום, במהלך חופשת הלידה לא הועסק עובד אחר בתפקידה של הבת ולמעשה האב קבע את שכרה בצורה שרירותית.
• לאחר שבית הדין קיבל את עדויות האב והבת, ונתנו הסברים מהימנים שכנראה לא היו בפני המל"ל, בית הדין קבע כי: עולה שבפועל המבוטחת שימשה יד ימינו של האב ששימש כמנכ"ל החברה. היא ביצעה עבודות מגוונות, לרבות עבודה על מכונות הייצור. לא שולם לה החזר נסיעות כי הגיעה לעבודה עם אביה. תלושי השכר, תאמו את היקף העבודה. היא ידעה לפרט שמות של עובדים בחברה. בתחילת העבודה נהגה להחתים כרטיס נוכחות אך הפסיקה לאחר מכן. במהלך חופשת הלידה היא לא הוחלפה בעובד אחר, כיוון שעבודתה חולקה בין אביה לבין האח שעובד במפעל.

בסיכום: נקיטת פעולות פשוטות במהלך העבודה הייתה עשויה למנוע את שלילת הגמלה, לדוגמה: קביעת הסכם עבודה על פי חוק הגנת השכר, קביעת שעות עבודה ורישום השעות באופן מסודר.  לא פחות חשובה הצגת העובדות בצורה נאותה למל"ל, על מנת למנוע החלטה שגויה.

מיזם הביטוח הלאומי של משרד ארצי, חיבה את אלמקייס – פתרונות מיסוי בע"מ עם רו"ח אורנה צח (גלרט), עומד לרשותכם לייעוץ בנושא האמור.

נכתב ע"י רו"ח אורנה צח (גלרט), חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.