מבזק מס מספר 573 - 3.12.2014

במבזק 561 מיום 4.9.2014 תארנו בקצרה את עיקרי התיקון המוצע בתזכיר בעניין מיסוי חברת בית. ביום 10.11.2014 התזכיר הגיע כדי הצעת חוק מסודרת ובשינויים קלים. כל האמור במבזק זה, מתייחס לנוסח הצעת החוק, ויתכנו כמובן שינויים במסגרת החוק שיעבור בפועל אם וככל שיעבור השנה, במיוחד לאור פירוקה של הממשלה ועצם האפשרות להעביר חקיקה בתקופה זו. סעיף 64 לפקודה הדן בחברת בית, יוחלף בסעיף חדש. יום תחולת הדין החדש הינו 1.1.2015 (להלן – יום התחילה). על פי הצעת החוק בסעיף החדש, חברת בית צריכה לקיים את חמשת תנאי הסף הבאים:

1. מספר בעלי המניות בה אינו עולה על 20. בעל מניות שקוף, יספר לפי מספר בעלי מניותיו.
2. אין בין בעלי מניותיה תאגיד שקוף היכול לבחור כל שנה את אופן מיסויו.
3. החברה עוסקת רק בהחזקה במישרין של בניינים בישראל, ובניינים אלו הינם כל נכסיה.
4. לא חל על החברה חוק עידוד השקעות הון, למעט פרק שביעי 1 (בניינים להשכרה).
5. החברה ביקשה להיחשב כחברת בית תוך שלושה חודשים מיום התאגדותה.

מובן כי ישנם עוד שינויים מוצעים בדין החל על חברת בית בסעיף החדש ואולם נתייחס לעצם האפשרות להיכנס לתחולת חברת בית בדין החדש, וזאת על פי הוראות המעבר המופיעות בהצעת החוק:

א. חברות שהיו חברות בית לפי הדין הישן, ימשיכו להיחשב כחברות בית לפי הדין החדש אף שאינן מקיימות את תנאי הסף  1, 2, ו-5 המתוארים לעיל (עמידה בתנאי סף 3 ו-4 הינה הכרחית לצורך החלת הסעיף החדש בשנת 2015 ואילך). (האם מי שהיה בעל נכסים בחו"ל ונחשב לדעתו או בהסכמתו של פקיד השומה כחברה בית ביום התחילה, יפסיק להיות חברה בית??).

ב. חברה שהתאגדה בשנת 2014, ולפני יום התחילה התקיימו בה כל התנאים להיחשב כחברת בית לפי הדין הישן, וכן מתקיימים בה סעיפי הסף 3 ו-4 לעייל – תוכל לבקש עד 30.1.2015 להיחשב כחברת בית וזאת החל מיום התאגדותה.

ג. חברות ותיקות (שהתאגדו לפני 2014 ולא היו חברות בית בדין הישן, אך עומדות בתנאי הסף של חברת בית בדין החדש (למעט סעיף 5 לעיל), יוכלו להגיש בקשה עד יום 31.3.2015 להחשב כחברת בית בדין החדש,  ויחשבו כחברת בית החל משנת מס 2015 ואילך. ואולם על חברות אלו יחולו ה"סנקציות" הבאות, ב"דומה" להוראת המעבר בחברה משפחתית:

• יראו את כל עודפי החברה ליום 31.12.2014 כאילו חולקו כדיבידנד. אין דחיית מס !! (הוראה זו תחול רק אם לפחות אחד מבעלי המניות של חברת הבית הינו יחיד, או תאגיד שקוף). יש לשים לב כמובן להשפעת "החלוקה הרעיונית" בשילוב עם רווחי שיערוך שלעיתים רבות קיימים בחברות עם נכסי נדל"ן.
• במכירת נכסיה בעתיד של החברה (לרבות זכות במקרקעין כמובן), ולגבי בעל מניות שהינו יחיד בלבד (לרבות גוף שקוף) יחול מס בשיעור מס שולי מירבי של יחיד, לגבי חלק רווח ההון הריאלי (שבח ריאלי) שבגין תקופת ההחזקה בנכס עד יום התחילה, ורק לגבי יתרת רווח ההון הריאלי או השבח הריאלי, יחולו שיעורי מס רווח הון/ שבח הרגילים אצל יחיד.

מן האמור לעיל לדעתנו עולה כי לגבי חברות ותיקות "רגילות" (קבוצה א' לעיל) שכל רכושן הינו בניינים בישראל, ישנה הזדמנות אחרונה בהחלט לעלות על רכבת המיסוי ה"חד שלבי" על שבח המקרקעין, שמעניק מוסד חברת הבית, כך: חברה העומדת בתנאים האמורים וטרם הגישה דוח 2013 – תגיש אותו מיידית תוך בקשה להיחשב כחברת בית לשנת 2013.

חברה שהגישה כבר דוח 2013, תודיע עוד לפני 31.12.2014 על בקשתה להיחשב כחברת בית, לשנת 2014  !! (אף שמן המקובלות הוא כי הודעה כאמור ניתנת יחד עם הגשת הדוח השנתי) שכן – מחד, הפקודה אינה מתייחסת למועד הבקשה כלל, ומאידך, הגשת בקשה כאמור לגבי שנת 2014, יחד עם הגשת דוח 2014, בתוך שנת 2015 – תדחה או שתיכנס להוראות המעבר (קבוצה ג' לעיל). 

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ולרו"ח (משפטן) ישי כהן, ממשרדנו.

לפני מספר ימים פורסמו שתי החלטות מיסוי "שלא בהסכם" בעניין דומה: כיצד יש לפרש את המונח "קרוב" בעת בחינת רמת הקשר המשפחתי הנדרש לצורך סיווג נאמנות כנאמנות קרובים.

כידוע, במסגרת תיקון 197 לפקודה, בתוקף משנת המס 2014, בוטלה הגדרת נאמנות יוצר תושב חוץ הישנה, ואחת מ"מחליפותיה" היא נאמנות נהנה תושב ישראל הנחשבת לנאמנות קרובים, לגביה נדרשת קרבה משפחתית מסוימת ומוגדרת. למען שלמות התמונה יצוין, שתחת הגדרת "קרוב" הרלוונטית, ייתכנו מצבים לפיהם א' נחשב קרוב של ב' בעוד שב' אינו קרוב של א'.

במקרה אחד (החלטה מס' 4938/14) נקבע שאחיו של בן זוגה של יוצרת נאמנות אינו מהווה קרוב של היוצרת, למרות שהיוצרת מהווה "קרוב" עבורו. במקרה השני (החלטה מס' 6826/14) נקבע שאחייניו החורגים של יוצר הנאמנות (בניה החורגים של אחותו) אינם מהווים קרוביו של היוצר, למרות שהוא, היוצר, מהווה "קרוב" עבורם. כך נשלל סיווגן של הנאמנויות הרלוונטיות כנאמנויות קרובים. המשמעות היא כי אותן נאמנויות נחשבות כנאמנויות תושבות ישראל, ממוסות על כלל הכנסותיהן ולא חלים לגביהן ההסדרים המיוחדים המיועדים לנאמנות קרובים, כמו למשל מיסוי הנאמנות רק בגין חלקם של נהנים ישראלים או האפשרות של נהנה ישראלי להית ממוסה רק בעת החלוקה (בשיעור של 30%). בפרשנות זאת מסתמן הקו הנוקשה המופעל על ידי רשות המסים בטיפול בנאמנויות ובין היתר בנאמנות מסוג זה.

בהחלטות המיסוי נקבע שיש לבחון את הקרבה מנקודת מבטו של היוצר ולא של הנהנה משום שהוא זה שהקנה את הנכסים לנאמנות והוא זה שקבע את הנהנים.

לדעתנו, כלל לא ברור מהו הבסיס החוקי או הפרשני לקביעת עמדה זו. דרישת הסעיף פשוטה: "בין היוצר והנהנה מתקיימים יחסי קרבה כאמור בפסקאות…", ותו לא. ניתן היה להבין שאילו היוצר מהווה קרוב של הנהנה, אזי "מתקיימים יחסי קרבה"!

דרישת הקשר המשפחתי מדרגה שנייה בהגדרת נאמנות קרובים מלווה בתנאי נוסף לפיו פקיד השומה שוכנע בתום הלב שבהקמת הנאמנות ובהיעדר תמורה מוסווית. יתרה מכך, בדברי ההסבר להצעת החוק הרלוונטית ש"הולידה" את נאמנות הקרובים, הוסבר ש"הגבלת הסדר המס המיוחד בנאמנות נהנה תושב ישראל לנאמנות קרובים נובעת מהחשש שתושב ישראל יעשה שימוש לרעה בכלי זה של הנאמנות…" ובהמשך מוסבר הקושי "לאמת את מקורות המימון וההון של אותן נאמנויות ואת הסיבה האמיתית להכללת הנהנה הישראלי ברשימת הנהנים…".

עינינו הרואות- הגבלת משטר מס מיוחד רק לנאמנות קרובים נובעת רק משיקולים של חשש לחוסר תום לב וניצול לרעה של הסעיף!!!

בהנחה שבמקרים המפורטים בהחלטות המיסוי אין חשש לחוסר תום לב, והדבר גם מצוין בעובדות ובתנאי ההחלטה, כלל לא ברור למה ננקטת גישה מחמירה כזו.

לדעתנו, ראוי וניתן להגיע לפרשנות לפיה מבחן הקרבה ייחשב כמתקיים אם "בין היוצר והנהנה מתקיימים יחסי קרבה" ללא קשר לכיוון הקרבה. למצער, ראוי היה שייושם מנגנון שכבר נקבע בהקשר אחר על ידי בתי המשפט בישראל, הוא "הבריח התיכון" הנדרש בבחינת הקרבה המשפחתית שבין חבריה של חברה משפחתית (בג"צ 61/81 בעניין מכת"ש). לו היה מיושם מנגנון זה בשתי החלטות המיסוי דלעיל, היו שתי הנאמנויות נחשבות לנאמנויות קרובים.

נציין שעמדה נוקשה זו גם משפיעה באופן ישיר על יישום הסדרי המעבר לנאמנויות שפורסמו לאחרונה, במטרה "לקרוא" לנאמנים בנאמנויות הזרות להסדיר את עברן ואת נקודת הכניסה שלהן לחוק (ראה מבזקנו מספר 537), כפי שנכתב מפורשות בהסדרי המעבר. במסגרת אותם הסדרי מעבר, לנאמנות קרובים (או זו שהייתה נחשבת לכזו אלמלא מות היוצר) מוצגים מספר מסלולים של מיסוי ההון או ההכנסה החייבת, בעוד שלגבי נאמנות נהנה תושב ישראל "רגילה" לא קיים מסלול וודאי וידוע והחיוב נתון לשיקול דעתו של פקיד השומה, ובכך נפגע אותו עידוד אליו כיוונה רשות המסים.

לסיום, מעניין כי בהחלטות מיסוי שלא בהסכם, שבהן נשלל הסיווג שנתבקש על ידי הפונים, אף לא אושר סיווג "יוצר תושב חוץ" לפני תחולת התיקון, ונדרשו פתיחת תיק והגשת דוחות והודעות מצד כל הגורמים המעורבים, עדיין נקבעו מגבלות ותנאים נוספים.

לצוות משרדנו ניסיון רב בנושא מיסוי נאמנויות. הצוות עוסק בייעוץ לנאמנים זרים וישראלים תוך הגעה להסדרי מס המעניקים וודאות בסביבת הוראות המיסוי החדשניות והמורכבות.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו או לרו"ח (עו"ד) חגי אלמקייס.

בית המשפט העליון קבע פעמים רבות בעבר, כי עיקרון "צירוף כל התמורות" הינו עיקרון יסוד במיסוי מקרקעין, אשר לפיו "שווי המכירה" לעניין מס הרכישה יכלול את סך כל התמורות, הישירות והעקיפות, אשר הקונה התחייב לשלם למוכר או למי מטעמו, כאשר עיקרון זה מצריך בחינת מכלול ההתחייבויות שנטל על עצמו הרוכש, הישירות כאחד.

יש לציין כי בית המשפט העליון בעניין שרביט (ע"א 2960/95)מצא, כי בנסיבות שהתקיימו שם, ניתן היה להפריד בין ההתחייבות לרכישת הזכויות בקרקע, לבין ההתחייבות הנפרדת לתשלום עבור הוצאות הפיתוח ומשכך לא כלל בית המשפט לעניין חישוב מס הרכישה המתחייב, את הוצאות הפיתוח כחלק מ"שווי המכירה".

בשבוע שעבר ניתן פס"ד בו"ע 4357-10-13 חייל השקעות ונכסים בע"מ (להלן: "החברה") נ' מנהל מסמ"ק חיפה, אשר עסק בשאלה:

האם יש להביא בחשבון שווי הזכויות הנרכשות, את העובדה כי החברה רכשה ביחד עם המקרקעין גם זכויות בחברת ניהול – ולהפחית את שוויה השלילי (הגרעוני) של החברה, מסכום הרכישה.

במקרה הנדון, התקשרה החברה עם מפרק חברת צמנטכל בע"מ (בפירוק) (להלן: "צמנטכל") בהסכם לרכישת "ממכר" הכולל את כל זכויותיה של  צמנטכל במקרקעין, כל הזכויות במרכז המסחרי, כל זכויות הבניה, התחייבויות כספיות שונות, וכן כל זכויותיה בחברת צמנטכל ניהול נכסים בע"מ (להלן: "חברת הניהול"), לרבות זכויותיה וחובותיה של חברת הניהול.

בעוד שהחברה טענה כי יש לחשב את שווי הזכויות בסך של 25.6 מיליון ₪, ע"פ עקרון כלל התמורות לרבות הפחתת שוויה הגרעוני של חברת הניהול, הרי שמנהל מסמ"ק קבע את שומת מס הרכישה לפי שווי הזכויות במקרקעין בהתאם לעקרון כלל התמורות על סך של 32 מיליון ₪ הכוללים גם שווי תמורות נוספות ששולמו (לטענת מנהל מסמ"ק שוויה של חברת הניהול הינו 0 במקרה דנן, מאחר והחברה רכשה במקביל, גם את חובה של חברת הניהול וגם את הזכות לגבות את חובה ולכן אין לחברת הניהול לעניין זה כל שווי).

בית המשפט דחה את הערר וקבע כי רכישת חברה גרעונית תוך רכישת זכות הנשיה כלפיה – לא השפיעה על שווי הרכישה ומשכך מבחינת החברה שוויה של חברת הניהול היה אפס.

עם זאת, קבע בית המשפט כי ככל שהחברה היתה סבורה שיש להפחית שווי שלילי משווי המכירה, היה עליה להוכיח את השווי השלילי הנ"ל, ולא מספיק להראות גרעון בספרים.

נציין כי קביעה זו והסוגיה עצמה אינם ברורים כלל ועיקר, שכן לשון החוק קובעת כי חובות שיש לנישום בגין הנכס אינם נחשבים לחלק משווי הנכס ולא יביאו להפחתת שוויו ואם הרוכש לוקח על עצמו את התחייבויות המוכר כחלק מהמכירה, הרי ששווי הזכות יכלול גם את שווין של ההתחייבויות אלו. במקרה דנן ככל שהיה מוכח ששווי חברת הניהול הינו אכן שלילי, הרי שווי המכירה לצורכי מס רכישה היה אמור להיות גבוה אף יותר, שכן מדובר בנטילת התחייבויות שהינה בעצם תשלום נוסף.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לעו"ד ורו"ח אהרון צ'יסמדיה וישי חיבה רו"ח (משפטן) ממשרדנו.

ביום 25.11.2014 קיבל בג"ץ (בג"ץ 2209/13) בעניינה של פלונית (להלן: המבוטחת) את עמדת ביה"ד הארצי לעבודה וקבע כי כאשר קמה למבוטח זכאות לקבלת קצבת שאירים וקצבת נכות מעבודה בגין פרק זמן אחד, חל לגביהן הכלל הרגיל הקבוע בסעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי האוסר על כפל קצבאות.

רקע חוקי

סעיף 320(ג)(1) לחוק קובע ככלל כי:

"לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת –

(1) קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד;

(2) גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכוח ענפי  ביטוח שונים לפי חוק זה".

אולם, לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, בין היתר בסעיף 320(ה) שקובע שעל אף האמור לעיל, מי שזכאי לקצבת תלויים שנעשה זכאי לקצבת זקנה, או זכאי לקצבת זקנה שנעשה זכאי לקצבת תלויים, יקבל קצבת תלויים ומחצית מקצבת הזקנה שהייתה משתלמת לו, ובלבד שקצבה זו לא תפחת משיעור הקצבה הכוללת שהייתה משתלמת לו אילו שולמה לו קצבת הזקנה במלואה, ובנוסף לה מחצית הקצבה הגבוהה מבין אלה: קצבת תלויים או קצבת שאירים.

סעיף 320(ד) קובע שמי שבוחר בקצבת נכות מעבודה במקום בקצבת זקנה, או בקצבת תלויים במקום בקצבת שאירים, לא תפחת קצבת הנכות מעבודה או קצבת השאירים משיעור קצבת הזקנה או קצבת השאירים בהתאמה, כל עוד הוא זכאי לכך.

סעיף 320(ו) מוסיף רשימת חריגים ספציפית כמו קצבת ילדים וקצבאות נכות מעבודה בשל פגיעה אחרת.

תמצית עובדתית

• המבוטחת החלה לקבל קצבת שאירים כאלמנה מינואר 2005. לאחר כחמש שנים נפגעה במהלך עבודתה ונקבעו לה נכויות זמניות וקבועות שבגינן החלה לקבל גם קצבת נכות מעבודה.
• באוגוסט 2010 הפסיק המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) את כפל התשלומים, והחל לקזז את קצבת השאירים שקיבלה המבוטחת ביתר מתוך קצבת הנכות מעבודה שהמשיכה לקבל.
• המל"ל הסתמך על סעיף 320(ג)(1) השולל כפל גמלאות.
• המבוטחת הגישה תביעה לביה"ד האזורי, בה ביקשה להכיר בזכאותה לכפל קצבאות. תביעתה נדחתה ביום 7.3.2011. ביה"ד האזורי ציין כי המחוקק נקב בפירוש בסעיף 320(ד) בקצבת שאירים ככזו שתיתכן בחירה בינה לבין קצבה מסוג אחר. ביה"ד קבע כי תכליתן של שתי הקצבאות – נכות מעבודה ושאירים – היא החלפת הכנסה, ולכן סבר כי די באחת מהן להשגת אותה תכלית.
• המבוטחת ערערה לביה"ד הארצי לעבודה שדחה את ערעורה וציין כי החוק מאפשר חריגה מן הכלל במקרים שבהם יש "כוונה אחרת משתמעת", ובמקרה זה אין היגיון בתשלום קצבת קיום מינימלית (קצבת שאירים) בצד תשלום קצבה מחליפת הכנסה (קצבת נכות מעבודה).

החלטת בג"ץ

סעיף 320 לחוק מעגן את העיקרון הכללי השולל זכאות לכפל גמלאות. חריגה מעיקרון זה תיתכן בשני מקרים.

1. כאשר משתמעת מהחוק כוונה אחרת.
2. בהתקיים חריג מהחריגים שנקבעו באופן מפורש.

המקרה הנדון נוגע לכפל קצבאות שלגביו נקבעה הוראת האיסור בסעיף 320(ג)(1). קצבאות שאירים ונכות מעבודה לא הוחרגו באף אחד מסעיפי ההחרגה הספציפית, וסעיף 320(ד) קובע במפורש ששתי קצבאות אלה אינן יכולות להינתן ביחד, כלומר לא משתמעת מן החוק כוונה אחרת. נוכח אופיו הסוציאלי של חוק הביטוח הלאומי ותכליותיו, נוכח השיקולים התקציביים שעליהם מבוסס חוק הביטוח הלאומי ונוכח התכליות שאותן נועדו לשרת קצבת השאירים וקצבת הנכות מעבודה, קובע בג"ץ כי כאשר קמה לאדם הזכאות לקבל את שתי הקצבאות הללו בגין פרק זמן אחד, חל לגביהן הכלל הקבוע בחוק האוסר על כפל קצבאות.

נכתב ע"י רו"ח אורנה צח (גלרט), חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.

ביום 25.11.2014 קיבל בג"ץ (בג"ץ 2209/13) בעניינה של פלונית (להלן: המבוטחת) את עמדת ביה"ד הארצי לעבודה וקבע כי כאשר קמה למבוטח זכאות לקבלת קצבת שאירים וקצבת נכות מעבודה בגין פרק זמן אחד, חל לגביהן הכלל הרגיל הקבוע בסעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי האוסר על כפל קצבאות.

רקע חוקי

סעיף 320(ג)(1) לחוק קובע ככלל כי:

"לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת –

(1) קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד;

(2) גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכוח ענפי  ביטוח שונים לפי חוק זה".

אולם, לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, בין היתר בסעיף 320(ה) שקובע שעל אף האמור לעיל, מי שזכאי לקצבת תלויים שנעשה זכאי לקצבת זקנה, או זכאי לקצבת זקנה שנעשה זכאי לקצבת תלויים, יקבל קצבת תלויים ומחצית מקצבת הזקנה שהייתה משתלמת לו, ובלבד שקצבה זו לא תפחת משיעור הקצבה הכוללת שהייתה משתלמת לו אילו שולמה לו קצבת הזקנה במלואה, ובנוסף לה מחצית הקצבה הגבוהה מבין אלה: קצבת תלויים או קצבת שאירים.

סעיף 320(ד) קובע שמי שבוחר בקצבת נכות מעבודה במקום בקצבת זקנה, או בקצבת תלויים במקום בקצבת שאירים, לא תפחת קצבת הנכות מעבודה או קצבת השאירים משיעור קצבת הזקנה או קצבת השאירים בהתאמה, כל עוד הוא זכאי לכך.

סעיף 320(ו) מוסיף רשימת חריגים ספציפית כמו קצבת ילדים וקצבאות נכות מעבודה בשל פגיעה אחרת.

תמצית עובדתית

• המבוטחת החלה לקבל קצבת שאירים כאלמנה מינואר 2005. לאחר כחמש שנים נפגעה במהלך עבודתה ונקבעו לה נכויות זמניות וקבועות שבגינן החלה לקבל גם קצבת נכות מעבודה.
• באוגוסט 2010 הפסיק המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) את כפל התשלומים, והחל לקזז את קצבת השאירים שקיבלה המבוטחת ביתר מתוך קצבת הנכות מעבודה שהמשיכה לקבל.
• המל"ל הסתמך על סעיף 320(ג)(1) השולל כפל גמלאות.
• המבוטחת הגישה תביעה לביה"ד האזורי, בה ביקשה להכיר בזכאותה לכפל קצבאות. תביעתה נדחתה ביום 7.3.2011. ביה"ד האזורי ציין כי המחוקק נקב בפירוש בסעיף 320(ד) בקצבת שאירים ככזו שתיתכן בחירה בינה לבין קצבה מסוג אחר. ביה"ד קבע כי תכליתן של שתי הקצבאות – נכות מעבודה ושאירים – היא החלפת הכנסה, ולכן סבר כי די באחת מהן להשגת אותה תכלית.
• המבוטחת ערערה לביה"ד הארצי לעבודה שדחה את ערעורה וציין כי החוק מאפשר חריגה מן הכלל במקרים שבהם יש "כוונה אחרת משתמעת", ובמקרה זה אין היגיון בתשלום קצבת קיום מינימלית (קצבת שאירים) בצד תשלום קצבה מחליפת הכנסה (קצבת נכות מעבודה).

החלטת בג"ץ

סעיף 320 לחוק מעגן את העיקרון הכללי השולל זכאות לכפל גמלאות. חריגה מעיקרון זה תיתכן בשני מקרים.

1. כאשר משתמעת מהחוק כוונה אחרת.
2. בהתקיים חריג מהחריגים שנקבעו באופן מפורש.

המקרה הנדון נוגע לכפל קצבאות שלגביו נקבעה הוראת האיסור בסעיף 320(ג)(1). קצבאות שאירים ונכות מעבודה לא הוחרגו באף אחד מסעיפי ההחרגה הספציפית, וסעיף 320(ד) קובע במפורש ששתי קצבאות אלה אינן יכולות להינתן ביחד, כלומר לא משתמעת מן החוק כוונה אחרת. נוכח אופיו הסוציאלי של חוק הביטוח הלאומי ותכליותיו, נוכח השיקולים התקציביים שעליהם מבוסס חוק הביטוח הלאומי ונוכח התכליות שאותן נועדו לשרת קצבת השאירים וקצבת הנכות מעבודה, קובע בג"ץ כי כאשר קמה לאדם הזכאות לקבל את שתי הקצבאות הללו בגין פרק זמן אחד, חל לגביהן הכלל הקבוע בחוק האוסר על כפל קצבאות.

נכתב ע"י רו"ח אורנה צח (גלרט), חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.