מבזק מס מספר 653 - 4.8.2016

לפני כחודש התפרסם פס"ד של כבוד השופט קירש, בעניין רפי אמית (ראה מבזק מס' 647) בו נדרש כב' השופט להכריע האם הכנסותיו של שחקן פוקר מגיעות לכדי הכנסה ממשלח-יד, והנה ביום 10 ביולי 2016 נתן השופט פס"ד בעניין טרוק (ע"מ 20691-04-14), הדן אף הוא בסוגיית סיווג פעילות כמשלח יד, והפעם בעניין מרוצי אופנועים, והתוצאה – שונה.

בתמצית עיקרי הדברים:
פסק הדין דן בסוגיה האם פעילותו של המערער בתחרויות מרוצי אופנועים מגיעה לכדי משלח יד, ועל כן זכאי הוא לקזז מהכנסתו ממשכורת את הפסדיו שנבעו לו מפעילויות מרוצי אופנועים בהן השתתף.
המערער הינו שכיר בתחום ההיי טק אשר החל להשתתף בתחרויות מרוצי אופנועים הנערכות מחוץ לישראל החל משנת 2010.
לצורך השתתפותו במרוצים נבעו למערער עלויות רבות כגון רכישת האופנועים, שדרוגים, אחזקה שוטפת, נסיעות לחו"ל, דמי הרשמה, שינוע האופנוע ממדינה למדינה וכיוב'.
בשנת המס 2012 (השנה בה דן פסק הדין) למערער לא נבעו הכנסות מפעילות המרוצים, והמערער קיזז הוצאותיו מפעילות זו בסך של כ – 106,000 ₪ ממשכורתו, כהפסד שוטף ממשלח יד.
לטענתו של המערער, פעילותו מהשתתפות במרוצי האופנועים עולה לכדי משלח-יד ולשם כך הוא מציין את הישגיו השונים במרוצים, את המנגנון המקצועי העומד לרשותו בכל הקשור לתחזוקת האופנועים וכן את משטר האימונים אותו הוא מקפיד לקיים.
כמו כן, מציין המערער את זכייתו במכרז תמיכה כספית מטעם משרד התרבות והספורט במהלך שנת 2014 בגינה שולם למערער מענק בסך של 50,000 ₪.
נציין כי מלבד ההכנסה מהמענק כאמור, למערער הכנסות זעומות מהישגים שונים, ומהדרכות שביצע לרוכבים ישראליים. מאידך תואר כי המערער השתתף בשנה זו לבדה ב-12 מרוצים, בחמש מסגרות שונות, בארבע מדינות באירופה !! תוך נסיעה לחו"ל 8 פעמים לצורך כך.
מוסיף המערער וטוען כי קיים פוטנציאל להפקת רווחים מהשתתפות במרוצים אך הדבר דורש זמן והיות ובשנת המס 2012 היה בראשית דרכו, לא הניב לו הדבר הכנסות.
מנגד טוען פקיד השומה כי השתתפותו של המערער במרוצי אופנועים אינה אלא בגדר תחביב תוך הסתמכות על מבחני העזר אשר נקבעו בפסיקת בתי המשפט לשם סיווג פעילות כעסק, כי קיים העדר פוטנציאל להשאת רווחים וכי המערער המשיך לעבוד בעבודתו כשכיר כרגיל.
טענה חלופית שמעלה פקיד השומה היא כי דרישת המערער לקיזוז הפסדים הינה עסקה מלאכותית.
בראשיתו של פסק הדין, מציין כב' השופט הירש "יש לנתח מקרים מסוג זה – בהם נדונות הכנסות והוצאות של משתתפים בענפי ספורט ומשחק שונים – כעניין של משלח יד לעומת תחביב וכי אין מקום ליישם באופן מאולץ, את מכלול המבחנים שפותחו לצורך איתורו של עסק".
לפיכך, גורס כב' השופט כי מבחני העזר לקיומו של עסק אינם רלוונטים.
להלן שלושת היסודות שציין כב' השופט קירש בפס"ד אמית בבואו להכריע האם פעילותו של המערער כשחקן פוקר הינה בגדר משלח יד:
א. קיום כישורים או מיומנות בידי אדם, שאינם נחלת הכלל;
ב. הפעלה תדירה של כישורים אלה מתוך כוונה להפיק תועלת כלכלית;
ג. העדר מרכיב ממשי של מכירת מלאי;
אף על פי שנראה, כי המערער מקיים את שלושת היסודות הנ"ל, כב' השופט קירש אשר מפנה לפסק דינו בעניין אמית, אינו בוחן את פעילותו של המערער על פי היסודות הנ"ל אלא מוסיף תנאי על ראשוני לצורך קיומו של משלח יד:
"לדעתי קיומה של אפשרות (פוטנציאל) להפיק תועלת כלכלית מהפעלת כישוריו של אדם הוא תנאי מוקדם והכרחי לקיומו של משלח יד".
עוד מוסיף ואומר כב' השופט – "לפוטנציאל זה שני פנים: ראשית, פן כללי, לפיו יש להיווכח כי ענף הפעילות הנבחן אכן מציע גמול כלכלי ממשי לאלה שעוסקים בו (תהיה צורת התמורה אשר תהיה); שנית, פן ספיציפי או אישי, לפיו יש לברר האם אצל האדם הנבחן קיימת הסתברות של ממש להפקת תועלת כלכלית מן העיסוק בפעילות האמורה"
כב' השופט הכריע על פי העדויות השונות שעלו בפסק הדין, כי למערער לא קיים פוטנציאל ממשי להפקת תועלת כלכלית וכי פעילותו במרוצי אופנועים אינה מגיעה לכדי משלח-יד אלא בגדר תחביב וזאת חרף העדויות כי רוכבים שונים בעולם משתכרים מחסויות, פרסומות והדרכות בנוסף לפרסים המחולקים לזוכים במרוצים.
מאידך נקבע כי "…עשוי להמצא משלח יד גם אם בשנת מס מסויימת הנישום לא רשם הישגים כספיים. דהיינו כינון משלח יד הוא אפשרי לא רק למנצחים אלא למנוצחים, אך זאת בכפוף לאמור לעיל בעניין קיום הפוטנציאל".
נראה כי גם לאחר מתן שני פסקי הדין שניתנו בסמיכות כאמור, הגבולות לקביעה אם פעילות מהשתתפות בתחרויות שונות העשויות להניב הכנסות מגיעה לכדי משלח יד אינם ברורים.
תוהים אנו כיצד היה מתייחס פקיד השומה להכנסות במידה וכאלו היו מתקבלות בידי המערער בשנת המס הנידונה או לאלו שאכן התקבלו בשנים שלאחר מכן? לדוגמא האם הכנסה מתשלומי חסויות כפי שנהוג בתחרויות מירוצים היו מסווגות גם כן כהכנסות מתחביב? ומה אם "חלילה" היה המערער זוכה בפרס ראשון באחת התחרויות וזוכה בפרס כספי גדול – זה מה שהיה משנה את הסיווג?
גם כב' השופט הירש בעצמו מודע לבעייתיות:
"הנני מודע לכך כי קביעה זו עשויה לעורר שאלה באשר לאופן המיסוי של תקבולים שקיבל או יקבל המערער מפעילות האופנוע (בין אם בצורת פרסים בגין זכייה במרוצים, בצורת תקצוב ממשלתי כפי שאכן התקבל או בצורת חוזי חסות). אולם אינני צריך להדרש לסוגיות אלו במסגרת הערעור הנוכחי (בהעדר הכנסה כלשהי מפעילות זו בשנת המס הנדונה) והדברים יישארו בצורך עיון".
לא נסיים לפני שנביא את התייחסותו של כב' השופט קירש לטענה החלופית של פקיד השומה בדבר עסקה מלאכותית: "…נשגב מבינתי כיצד עצם תביעה ניכויה של הוצאה במסגרת הדו"ח השנתי יכולה להוות "עסקה מלאכותית" כמשמעות מונח זה בסעיף 86 לפקודה (אף אם ההוצאה היא בעלת אופי פרטי מובהק…). מן הראוי שהמשיב יברור ביתר קפידה את המקרים בהם הוא עושה שימוש בכלים האנטי תכנוניים העומדים לרשותו, שמא אותם כלים יהיו לשחוקים וקהים."
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח ענת דואני ולרו"ח רז דביר, ממשרדנו.

ביום ה – 1 באוגוסט 2016 פרסמה רשות המסים הודעה לציבור, לפיה התקבלה מרשות המסים בצרפת רשימה של למעלה מ – 8,000 לקוחות ישראלים שהחזיקו חשבונות בבנק HSBC, שוויץ. על פי פרסומים באמצעי תקשורת זרים, מקור הרשימה הינו מעובד לשעבר בסניף HSBC ז'נבה, שוויץ, שנתפס על ידי רשויות האכיפה בצרפת, אשר תפסו את המידע ועיבדו אותו לכדי מאגר מידע נגיש.
מידע אודות לקוחות הבנק נמסר על ידי רשות המסים בצרפת לידי הרשויות בבריטניה, ספרד, בלגיה ויוון.
כעת, לאחר מגעים ומאמצים, קיבלה רשות המסים בישראל את רשימת הלקוחות הישראלים, למעלה מ- 8000 לקוחות שנכללו ברשימה ושהחזיקו חשבון בבנק HSBC, שוויץ.
כפי שפורסם על ידי רשות המסים, בכוונתה לבחון ולמיין את המידע שהתקבל ולבדוק מי מהלקוחות כללו דיווח על החשבונות בדיווחיהם השוטפים לרשות המסים (דוחות המס השנתיים) ומי מהלקוחות הישראלים שנכללו ברשימה דיווחו על חשבון הבנק במסגרת הליך של גילוי מרצון.
כאמור, בחינת רשות המסים של המידע האמור צפויה לארוך מספר חודשים. לאור זאת, אנו ממליצים לתושבי ישראל המחזיקים בחשבון בנק בחו"ל שטרם דווח והוסדר מול רשות המסים בישראל בכלל, ואלו שהחזיקו בחשבון בנק ב – HSBC שוויץ בפרט, לפנות לרשות המסים ולהגיש בקשה לגילוי מרצון, על מנת להסדיר את חשבון הבנק בחו"ל מול רשות המסים בישראל
(לעניין נוהל גילוי מרצון הוראת השעה של הגילוי מרצון, ראו מבזקנו מספר 562. נציין, כי ניתן להגיש בקשות לגילוי מרצון במסגרת הנוהל והוראת השעה עד ליום ה 31/12/2016).
לגבי תושבי ישראל שעשויים להיכלל ברשימה האמורה, גם הגשת בקשה לגילוי מרצון כעת, לאחר קבלת הרשימה מרשות המסים בצרפת, דבר שימנע מהם קבלת חסינות פלילית, עשויה להביא בכל זאת, לסיום מוצלח שומתי אזרחי בתיק!
מניסיוננו הרב, במרבית המקרים כאמור, לא נפתחת חקירה כנגד לקוח שהקדים והסדיר חבותו לרשות המיסים, ולמעשה הסתיים הטיפול בעניינו.
משרדנו טיפל במקרים לא מועטים בהם לאחר שהגענו להסכמות שומתיות, חשפנו את זהות הלקוח, הסתבר כי לא תינתן ללקוח זה חסינות פלילית מסיבות כלשהן, ע"י מחלקת החקירות ברשות המיסים. על אף זאת לא נעשתה כל פגיעה בהבנות שהגענו אליהן עם פקיד השומה לפני כן, והוסדרו היבטי המס במישור האזרחי, כשומות סופיות.
צוות עורכי הדין ורואי החשבון במשרדנו ישמח לייעץ וללוות לקוחות במקרים המתאימים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) חגי אלמקייס ולרו"ח (עו"ד) יניב גולדשטיין, ממשרדנו.

ביום 1.8.2016 ניתן פס"ד בביהמ"ש העליון בעניין ברייר (ע"א 4006/13). עניינו של הפסק, פשוט:
שני בני זוג רכשו דירת מגורים בשנת 2012 בסכום של 3,000,000 ₪. לבן הזוג דירת מגורים מלפני תקופת הנישואין, שנרכשה במימון הוריו. הצדדים אינם חלוקים על כך, שהזכויות בדירה הנ"ל שייכות לבעל בלבד, וכי לזוגתו אין כל זיקה אליה, בני הזוג מעולם לא התגוררו יחד בדירתו של הבעל, ודמי השכירות בגינה אינם מועברים לחשבון הבנק המשותף שלהם. אי לכך הוסכם על הצדדים כי יש לראות בבעל כמי שחלק הדירה הנרכש אינו מהווה "דירה יחידה" אצלו, בעוד שלגבי בת הזוג – דירה יחידה.
(נציין כי לא צויין בעובדות הפסק, כי בין בני הזוג היה הסכם ממון, ונראה כי לא היה).
בני הזוג הגישו שומות מס רכישה כך: רואים כל בן זוג כאילו רכש דירה ב-1.5 מליון ₪.
בהתאם לכך הוטל מס רכישה מלא על הבעל (5% על מרבית הסכום, ו-6% על יתרתו), בעוד שלגבי בת הזוג לגביה זו "דירה יחידה", סכום של כ-1.4 מליון ₪ דווח כפטור ממס, ועל יתרת הסכום הוטל מס רכישה בשיעור 3.5%. (אלו היו שיעורי מס הרכישה אז).
מנהל מסמ"ק ביצע תחשיב אחר, כפי שעולה מהתקנות: ראשית, ביצוע תחשיב מס רכישה על מלוא הדירה, לפי שווי של 3 מליון ₪ – כדירה יחידה, ואז ב – 50% מהתוצאה חוייבה בת הזוג. שנית – תחשיב מס רכישה על מלוא הדירה, לפי שווי של 3 מליון ₪ – כדירה שניה, ואז ב – 50% מהתוצאה חוייב בן הזוג. מובן כי תוצאת המס היתה שונה וגבוהה יותר מן המוצהר.
ועדת הערר דחתה את עמדת בני הזוג, והללו ערערו לביהמ"ש העליון:
ביהמ"ש סוקר את הוראות החוק בעניין רכישת דירה, תוך אזכור הכלל כי רוכש ובן זוגו יחשבו כ"רוכש אחד", ואת תקנה 2 לחוק המתייחסת לחישוב מס הרכישה ברכישת חלק מדירה.
בהלכת פלם משנת 2004, עובדות המקרה היו דומות מאוד, אלא שבאותה תקופה היתה עמדת רשות המיסים אחרת לחלוטין: לא תינתן כל הקלה למי מבני הזוג בעת רכישת דירת מגורים ראשונה בתקופת נישואיהם, ככל שלמי מהם יש דירת מגורים נוספת מתקופה שקדמה לנישואין. זאת לאור ההוראה כי שני בני הזוג יחשבו לרוכש אחד, ומשום שלאותו רוכש (או חלק ממנו) יש דירה נוספת, הרי שרכישת הדירה הנוכחית, אינה "דירה יחידה".
ביהמ"ש העליון קבע אז כהלכה כי גישה זו אינה תכליתית ואינה ראויה, וכי במקרה מעין זה אין לראות בשני בני הזוג כרוכש אחד, אלא כי לאחד מהם תינתן הקלה ולאחר לא. אלא שלא נדון כלל אופן ביצוע הלכה זו.
בעניין ברייר עלתה הסוגיה שוב באופן מעשי תוך ששני הצדדים מכירים בעובדה כי יש ליתן לבת הזוג הקלה (כרוכשת דירה יחידה) ולבן זוגה לא, אך הצדדים חלקו בשיטת החישוב.
ביהמ"ש קובע כי עמדת רשות המיסים היא הנכונה, מכמה הנמקות. בין השאר:
התקנות קובעות במפורש כי ברכישת חלק מדירה (וכאן מוסכם כי יש לראות בכל בן זוג כרוכש חלק מדירה), "ישולם חלק מסכום מס הרכישה… שהוא כחלק הזכות בדירה הנמכרת ביחס לכל הזכות בדירה". קרי ביצוע כאילו נרכשה כל הדירה והתוצאה מוכפלת בשיעור הדירה שנרכש.
ניסיונות תקיפה של תקנות אלו בטענה שהינן חורגות מהסמכות שנתן להם המחוקק הראשי, נדחו כבר בעבר, וגם עתה.
לא יעלה על הדעת שמס הרכישה הכולל ברכישת אותה דירה יהיה תלוי במספר הרוכשים, כך שאם שני אנשים ירכשו כל אחד מחצית דירה או אם ארבעה אנשים ירכשו כ"א רבע דירה – חבות מס הרכישה הכוללת חייבת להיות זהה. בגישת המערערים-התוצאה תשתנה ותפחת כתלות במספר הרוכשים.
ישום ההקלה בדרך שהוצגה ע"י בני הזוג מביאה לכך שגם בן הזוג לו יש כבר דירת מגורים מקבל הטבת מס וזאת בשונה ממצב בו רוכש אחר בעל דירה קיימת, היה רוכש מחצית דירה "שניה" (שאז היו מיושמות הוראות התקנות כדלעייל: מס רכישה על דירה שלימה, מוכפל במחצית).
הערעור נדחה, ונקבעה סופית הדרך לחישוב מס רכישה ברכישת דירת מגורים ע"י בני זוג שלאחד מהם דירת מגורים נוספת, מלפני הנישואין.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 26.7.2016 קיבל בג"צ (בג"צ 8210/14) את עתירתו של ג'לאל מרוח סילאוי (להלן: "המבוטח"), ביטל את פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה בעניינו, וקבע כי כאשר אדם נוהג במכוניתו בדרכו לעבודה, ובמהלך הנסיעה נפגע כתוצאה מהפעלה מרחוק של מטען חבלה שהוצמד לרכבו מחמת "טעות בזיהוי", יש להכיר בתאונה זו כ"תאונת עבודה".

רקע חוקתי

• סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי קובע ש"תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה למבוטח תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעסיקו או מטעמו, ובעובד עצמאי תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו.
  סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי מונה מקרים נוספים בהם תיחשב תאונה כתאונת עבודה, גם אם אינה נכנסת להגדרה המצויה בסעיף 79, בין היתר מקרים מסויימים של נסיעה לעבודה ובחזרה הביתה. ביה"ד לעבודה הרחיב במהלך השנים את מגוון המקרים הנכללים בהגדרה של "סיכון הדרך". הפסיקה הענפה העוסקת בסוגיה זו אינה חד משמעית.
• על מנת שתאונה תיחשב כ"תאונת עבודה" יש להוכיח כי היא נבעה מ"סיכוני הדרך" שמאופיינים בפתאומיות ובאי יכולת לצפות אותם ובהיעדר האפשרות לאתרם בזמן ובמקום.
• באשר לפגיעות על רקע פלילי, קיימת פסיקה עניפה המכירה בתקיפות שנעשו על רקע פלילי כ"סיכוני דרך" אך ורק ככל שהן לא כוונו כלפי הנפגע המסויים "בתור מי שהינו". כלומר, תקיפה פלילית אקראית שלא כוונה לאדם ספציפי והמבוטח נפגע כיוון שנקלע לאירוע אלים ללא קשר למאפייניו היחודיים.

רקע עובדתי

• המבוטח, תושב נצרת, עסק בעבודות שיפוצים באילת, הוא שכר מחסן לאחסון כלי עבודה וחומרים שונים והחזיק ברכב מסוג טנדר איסוזו בגוון אפור כסוף לצורך עבודתו.
• באותם זמנים פעל באילת קבלן שיפוצים נוסף שגם הוא תושב נצרת במקור וגם בבעלותו היה טנדר דומה לזה של המבוטח. לקבלן זה היה סכסוך כספי עם לקוחותיו שבגינו הוצתו מספר כלי רכב ליד ביתו.
• באחד הבקרים בעת הנסיעה בטנדר התפוצץ מטען חבלה שהוצמד לתחתית רכבו של המבוטח. להערכת המשטרה מדובר היה ב"טעות בזיהוי".
• עקב פגיעתו הקשה עבר המבוטח הליך שיקומי ואיבד מיכולתו לעבוד, לתקופה ארוכה.
• תביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") להכרה בפציעתו כתאונת עבודה נדחתה בטענה שהיה בדרכו לסייע לחברו ולא בדרכו לעבודה.
• ביה"ד האזורי לעבודה דחה את התביעה בשל סתירה בין הגרסאות שמסר בעדות לגרסה שהופיעה בתצהיר לבית הדין. ביה"ד קבע כי כשיצא המבוטח מביתו, מטרת הנסיעה היתה לסייע לחבר בתיקון תקלה ברכב, ובעצם טרם החל לממש את הכוונה לנסוע לעבודה באותו יום.
• ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את טענת המבוטח לפיה היה בדרכו לעבודה, אך דחה את הערעור כיוון שהאירוע בו נפגע המבוטח אינו קשור בקשר סיבתי עם "סיכוני דרך".
• על פס"ד זה הוגשה העתירה לבג"צ.

דיון והחלטה

• ראשית, בג"צ מציין כי ההלכה היא שבית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על פס"ד של ביה"ד הארצי לעבודה ומתערב רק במקרים חריגים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית כשההתערבות נדרשת מטעמים של צדק. השופט זילברטל קבע כי מדובר בקביעת גבולות בהכרה בתאונות שלא במהלך הרגיל, מכאן חשיבותה, ובג"צ יתערב.
• הסוגיה שעמדה בפני בג"צ: האם הסיכון לאדם הנוסע במכוניתו לעבודה, להיפגע על רקע פלילי עקב "טעות בזיהוי" עונה על המאפיינים של "סיכון דרך", לצורך הכרה באירוע כתאונת עבודה. האם הסיכון דומה ביותר לתקיפה אקראית על רקע פלילי או שמא דומה יותר לתקיפה מכוונת כלפי אדם בתור מי שהינו. בג"צ קובע: כן ! זאת בין השאר כי:
  ראשית, במקרה של פגיעה בשל "טעות בזיהוי" לנפגע לא קיימת שום מודעות לסיכון או יכולת למנוע את הסיכון או לשלוט בו וזאת בהתאם למאפיינים הנדרשים כדי להכיר ב"סיכון דרך". ברור כי הפיצוץ היה מבחינת המבוטח אירוע פתאומי ובלתי צפוי.
  שנית, גם דרישת ה"כלליות" מתקיימת במקרה זה: אמנם הצמדת המטען לרכבו של המבוטח נבעה בשל מאפייניו הדומים של היעד בו התכוונו לפגוע, עם זאת, הסיכון הכרוך ב"טעות בזיהוי" הוא סיכון כללי, והוא עלול להתממש כלפי כל עובד בדרכו לעבודה.
  שלישית, קביעת ביה"ד הארצי לפיה די בכוונת המפגע לפגוע ספציפית במבוטח מסויים (אף שכאמור מדובר ב"טעות בזיהוי") כדי להוציא ממעמד "פגיעה אקראית של סיכון דרך", שגוי.

על רקע האמור סבור בג"צ כי יש להכיר בפגיעה על רקע פלילי עקב "טעות בזיהוי" כסיכון דרך ובאירוע כולו כתאונת עבודה. העתירה נתקבלה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה

ביום 26.7.2016 קיבל בג"צ (בג"צ 8210/14) את עתירתו של ג'לאל מרוח סילאוי (להלן: "המבוטח"), ביטל את פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה בעניינו, וקבע כי כאשר אדם נוהג במכוניתו בדרכו לעבודה, ובמהלך הנסיעה נפגע כתוצאה מהפעלה מרחוק של מטען חבלה שהוצמד לרכבו מחמת "טעות בזיהוי", יש להכיר בתאונה זו כ"תאונת עבודה".

רקע חוקתי

• סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי קובע ש"תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה למבוטח תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעסיקו או מטעמו, ובעובד עצמאי תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו.
  סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי מונה מקרים נוספים בהם תיחשב תאונה כתאונת עבודה, גם אם אינה נכנסת להגדרה המצויה בסעיף 79, בין היתר מקרים מסויימים של נסיעה לעבודה ובחזרה הביתה. ביה"ד לעבודה הרחיב במהלך השנים את מגוון המקרים הנכללים בהגדרה של "סיכון הדרך". הפסיקה הענפה העוסקת בסוגיה זו אינה חד משמעית.
• על מנת שתאונה תיחשב כ"תאונת עבודה" יש להוכיח כי היא נבעה מ"סיכוני הדרך" שמאופיינים בפתאומיות ובאי יכולת לצפות אותם ובהיעדר האפשרות לאתרם בזמן ובמקום.
• באשר לפגיעות על רקע פלילי, קיימת פסיקה עניפה המכירה בתקיפות שנעשו על רקע פלילי כ"סיכוני דרך" אך ורק ככל שהן לא כוונו כלפי הנפגע המסויים "בתור מי שהינו". כלומר, תקיפה פלילית אקראית שלא כוונה לאדם ספציפי והמבוטח נפגע כיוון שנקלע לאירוע אלים ללא קשר למאפייניו היחודיים.

רקע עובדתי

• המבוטח, תושב נצרת, עסק בעבודות שיפוצים באילת, הוא שכר מחסן לאחסון כלי עבודה וחומרים שונים והחזיק ברכב מסוג טנדר איסוזו בגוון אפור כסוף לצורך עבודתו.
• באותם זמנים פעל באילת קבלן שיפוצים נוסף שגם הוא תושב נצרת במקור וגם בבעלותו היה טנדר דומה לזה של המבוטח. לקבלן זה היה סכסוך כספי עם לקוחותיו שבגינו הוצתו מספר כלי רכב ליד ביתו.
• באחד הבקרים בעת הנסיעה בטנדר התפוצץ מטען חבלה שהוצמד לתחתית רכבו של המבוטח. להערכת המשטרה מדובר היה ב"טעות בזיהוי".
• עקב פגיעתו הקשה עבר המבוטח הליך שיקומי ואיבד מיכולתו לעבוד, לתקופה ארוכה.
• תביעתו למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") להכרה בפציעתו כתאונת עבודה נדחתה בטענה שהיה בדרכו לסייע לחברו ולא בדרכו לעבודה.
• ביה"ד האזורי לעבודה דחה את התביעה בשל סתירה בין הגרסאות שמסר בעדות לגרסה שהופיעה בתצהיר לבית הדין. ביה"ד קבע כי כשיצא המבוטח מביתו, מטרת הנסיעה היתה לסייע לחבר בתיקון תקלה ברכב, ובעצם טרם החל לממש את הכוונה לנסוע לעבודה באותו יום.
• ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את טענת המבוטח לפיה היה בדרכו לעבודה, אך דחה את הערעור כיוון שהאירוע בו נפגע המבוטח אינו קשור בקשר סיבתי עם "סיכוני דרך".
• על פס"ד זה הוגשה העתירה לבג"צ.

דיון והחלטה

• ראשית, בג"צ מציין כי ההלכה היא שבית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על פס"ד של ביה"ד הארצי לעבודה ומתערב רק במקרים חריגים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית כשההתערבות נדרשת מטעמים של צדק. השופט זילברטל קבע כי מדובר בקביעת גבולות בהכרה בתאונות שלא במהלך הרגיל, מכאן חשיבותה, ובג"צ יתערב.
• הסוגיה שעמדה בפני בג"צ: האם הסיכון לאדם הנוסע במכוניתו לעבודה, להיפגע על רקע פלילי עקב "טעות בזיהוי" עונה על המאפיינים של "סיכון דרך", לצורך הכרה באירוע כתאונת עבודה. האם הסיכון דומה ביותר לתקיפה אקראית על רקע פלילי או שמא דומה יותר לתקיפה מכוונת כלפי אדם בתור מי שהינו. בג"צ קובע: כן ! זאת בין השאר כי:
  ראשית, במקרה של פגיעה בשל "טעות בזיהוי" לנפגע לא קיימת שום מודעות לסיכון או יכולת למנוע את הסיכון או לשלוט בו וזאת בהתאם למאפיינים הנדרשים כדי להכיר ב"סיכון דרך". ברור כי הפיצוץ היה מבחינת המבוטח אירוע פתאומי ובלתי צפוי.
  שנית, גם דרישת ה"כלליות" מתקיימת במקרה זה: אמנם הצמדת המטען לרכבו של המבוטח נבעה בשל מאפייניו הדומים של היעד בו התכוונו לפגוע, עם זאת, הסיכון הכרוך ב"טעות בזיהוי" הוא סיכון כללי, והוא עלול להתממש כלפי כל עובד בדרכו לעבודה.
  שלישית, קביעת ביה"ד הארצי לפיה די בכוונת המפגע לפגוע ספציפית במבוטח מסויים (אף שכאמור מדובר ב"טעות בזיהוי") כדי להוציא ממעמד "פגיעה אקראית של סיכון דרך", שגוי.

על רקע האמור סבור בג"צ כי יש להכיר בפגיעה על רקע פלילי עקב "טעות בזיהוי" כסיכון דרך ובאירוע כולו כתאונת עבודה. העתירה נתקבלה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה