מבזק מס מספר 680 - 9.3.2017

ביום 2 בפברואר 2017 ניתן פס"ד בעניין א.ב. המפתח ייזום והשקעות בע"מ (ע"מ 6982-09-13).
המערערת הינה עוסק מורשה, שנרשמה כעוסק עקב פעילות בתחום תיווך נדל"ן, פעילות שהיוותה חלק קטן מפעילותה הכוללת.
עיקר פעילותה, הינו בשכירת דירות מגורים באזור תל אביב והשכרתן למגורי עובדי שגרירויות זרות. המערערת טענה לפטור ממע"מ בהשכרת הדירות לפי סעיף 31(1) לחוק מע"מ כ"השכרה למגורים" ולחילופין טענה להחלת סעיף 5(ב) לחוק לפיו יחול מס עסקאות על ההפרש שבין המחיר בו שכרה המערערת את הדירות למחיר ההשכרה.
מנגד טען מנהל מע"מ, כי השוכרות הישירות היו השגרירויות, לשם פעילותן הדיפלומטית, והללו העמידו את הדירות לרשות עובדיהן וכי השגרירויות לא פעלו כ"צינור" בלבד, ועל כן בהתאם להלכות ש.י סימון ושליט, לא יחול הפטור של השכרה למגורים.
דרך פעילות המערערת: המערערת ידועה בקרב שגרירויות, בעיקר ממזרח אירופה, כעוסקת בהשכרת דירות למגורי עובדי השגרירויות.
עובד – נציג דיפלומטי, שהוצב בישראל, וחיפש מקום מגורים לו ולמשפחתו, פונה לחברה, מציג את העדפותיו והחברה מוצאת דירה המתאימה לו, שוכרת אותה מבעליה, רוכשת ריהוט וציוד כנדרש, ומשכירה את הדירה – האם לדייר? האם לשגרירות? פה עיקר המחלוקת.
יובהר כי הסכמי ההשכרה נחלקו ל – 5 קבוצות: ברוב רובם של הסכמי השכירות, הם נחתמו מול השגרירות כשוכרת, כשבחלקם העובד שהדירה הושכרה למענו, רשום כדייר.
חלק קטן מההסכמים נחתמו מול הדיירים עצמם כשהשגרירות מצוינת או אינה מצוינת כלל בהסכם.
אין מחלוקת כי הדירות שימשו בפועל למגורי הדיירים ומשפחותיהם וכי הן לא שימשו לעריכת אירועים, קבלות פנים או טקסים של השגרירויות.
כמו כן אין מחלוקת כי ההתנהלות בכל הקשור לבחירת הדירות והתאמתן נעשתה מול הדיירים ולא מול השגרירויות.
ביהמ"ש בוחן תחילה מיהו השוכר ומגיע למסקנה (למעט במקרים בהם נכרת הסכם השכרה ישיר בין המערערת לדייר), עפ"י מבנה הסכמי השכירות והאחריות כי השגרירויות הן השוכרות: כל חיובי ההסכם (לרבות תשלומים – כולל ארנונה, שמירה על מצב הדירה, הקפדה כי תשמש למגורים, פינוי בזמן) מוטלים על השגרירויות, בנוסף, השגרירויות ערבות לחיובים ע"פ ההסכמים.
כיוון שהשגרירויות הן השוכרות, נבחן עפ"י הלכות סימון ושליט האם הן שוכרות כ"צינור" בלבד, שאז לא יחשבו כ"משכיר המהותי" ויוענק הפטור לפי סעיף 31(1) לחוק.
ביהמ"ש מגיע למסקנה כי מבחינה מהותית של ההסכמים, השגרירויות לא היוו צינור בלבד, אלא נשאו בחיובים ובסיכונים שבהסכמי ההשכרה, לרבות תשלום עבור חודשיים שכירות או מציאת שוכר חדש במידה והעובד עזב את הארץ.
לפיכך, קובע ביהמ"ש, כי למעט במקרים בהם הסכם ההשכרה נעשה ישירות בין המערערת והעובד/ הדייר (לרבות מקרים בודדים בהם השגרירות והעובד מופיעים שניהם כשוכרים), לא יחול הפטור לפי סעיף 31(1) לחוק מע"מ והחברה תחויב במס עסקאות, זאת "למרות השימוש למגורים בלבד בידי הדיירים עצמם".
משקבע ביה"מ כי עסקאות ההשכרה האמורות חייבות במע"מ, פנה לבחון החלת סעיף 5(ב) לחוק הקובע כי במכירת דירת מגורים בידי עוסק במקרקעין שרכש אותה מ"פרטי" יחול מע"מ עסקאות רק על ההפרש שבין המחיר בו נרכשה הדירה לבין מחיר מכירתה.
ביהמ"ש מפרש את סעיף 5(ב) בהתייחס להגדרת "מכר" של נכס ככוללת גם את השכרתו, וקובע כי ניתן לשונית, לקבוע כי הסעיף יחול גם על השכרת דירת מגורים ולא רק על מכירתה.
בסיכום נקבע כי: מחד, לגבי מרבית עסקאות השכרת הדירות ישלל הפטור ממע"מ, אך מאידך לגבי הללו, יחול סעיף 5(ב) לחוק, כך שהחיוב במע"מ יהיה רק על ההפרש בין הסכום בו נשכרה הדירה מבעליה הפרטי, לבין הסכום בו הושכרה הדירה ע"י החברה לשגרירות ולא על מלוא תמורת ההשכרה.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 2 בפברואר 2017 ניתן פס"ד בעניין א.ב. המפתח ייזום והשקעות בע"מ (ע"מ 6982-09-13).
המערערת הינה עוסק מורשה, שנרשמה כעוסק עקב פעילות בתחום תיווך נדל"ן, פעילות שהיוותה חלק קטן מפעילותה הכוללת.
עיקר פעילותה, הינו בשכירת דירות מגורים באזור תל אביב והשכרתן למגורי עובדי שגרירויות זרות. המערערת טענה לפטור ממע"מ בהשכרת הדירות לפי סעיף 31(1) לחוק מע"מ כ"השכרה למגורים" ולחילופין טענה להחלת סעיף 5(ב) לחוק לפיו יחול מס עסקאות על ההפרש שבין המחיר בו שכרה המערערת את הדירות למחיר ההשכרה.
מנגד טען מנהל מע"מ, כי השוכרות הישירות היו השגרירויות, לשם פעילותן הדיפלומטית, והללו העמידו את הדירות לרשות עובדיהן וכי השגרירויות לא פעלו כ"צינור" בלבד, ועל כן בהתאם להלכות ש.י סימון ושליט, לא יחול הפטור של השכרה למגורים.
דרך פעילות המערערת: המערערת ידועה בקרב שגרירויות, בעיקר ממזרח אירופה, כעוסקת בהשכרת דירות למגורי עובדי השגרירויות.
עובד – נציג דיפלומטי, שהוצב בישראל, וחיפש מקום מגורים לו ולמשפחתו, פונה לחברה, מציג את העדפותיו והחברה מוצאת דירה המתאימה לו, שוכרת אותה מבעליה, רוכשת ריהוט וציוד כנדרש, ומשכירה את הדירה – האם לדייר? האם לשגרירות? פה עיקר המחלוקת.
יובהר כי הסכמי ההשכרה נחלקו ל – 5 קבוצות: ברוב רובם של הסכמי השכירות, הם נחתמו מול השגרירות כשוכרת, כשבחלקם העובד שהדירה הושכרה למענו, רשום כדייר.
חלק קטן מההסכמים נחתמו מול הדיירים עצמם כשהשגרירות מצוינת או אינה מצוינת כלל בהסכם.
אין מחלוקת כי הדירות שימשו בפועל למגורי הדיירים ומשפחותיהם וכי הן לא שימשו לעריכת אירועים, קבלות פנים או טקסים של השגרירויות.
כמו כן אין מחלוקת כי ההתנהלות בכל הקשור לבחירת הדירות והתאמתן נעשתה מול הדיירים ולא מול השגרירויות.
ביהמ"ש בוחן תחילה מיהו השוכר ומגיע למסקנה (למעט במקרים בהם נכרת הסכם השכרה ישיר בין המערערת לדייר), עפ"י מבנה הסכמי השכירות והאחריות כי השגרירויות הן השוכרות: כל חיובי ההסכם (לרבות תשלומים – כולל ארנונה, שמירה על מצב הדירה, הקפדה כי תשמש למגורים, פינוי בזמן) מוטלים על השגרירויות, בנוסף, השגרירויות ערבות לחיובים ע"פ ההסכמים.
כיוון שהשגרירויות הן השוכרות, נבחן עפ"י הלכות סימון ושליט האם הן שוכרות כ"צינור" בלבד, שאז לא יחשבו כ"משכיר המהותי" ויוענק הפטור לפי סעיף 31(1) לחוק.
ביהמ"ש מגיע למסקנה כי מבחינה מהותית של ההסכמים, השגרירויות לא היוו צינור בלבד, אלא נשאו בחיובים ובסיכונים שבהסכמי ההשכרה, לרבות תשלום עבור חודשיים שכירות או מציאת שוכר חדש במידה והעובד עזב את הארץ.
לפיכך, קובע ביהמ"ש, כי למעט במקרים בהם הסכם ההשכרה נעשה ישירות בין המערערת והעובד/ הדייר (לרבות מקרים בודדים בהם השגרירות והעובד מופיעים שניהם כשוכרים), לא יחול הפטור לפי סעיף 31(1) לחוק מע"מ והחברה תחויב במס עסקאות, זאת "למרות השימוש למגורים בלבד בידי הדיירים עצמם".
משקבע ביה"מ כי עסקאות ההשכרה האמורות חייבות במע"מ, פנה לבחון החלת סעיף 5(ב) לחוק הקובע כי במכירת דירת מגורים בידי עוסק במקרקעין שרכש אותה מ"פרטי" יחול מע"מ עסקאות רק על ההפרש שבין המחיר בו נרכשה הדירה לבין מחיר מכירתה.
ביהמ"ש מפרש את סעיף 5(ב) בהתייחס להגדרת "מכר" של נכס ככוללת גם את השכרתו, וקובע כי ניתן לשונית, לקבוע כי הסעיף יחול גם על השכרת דירת מגורים ולא רק על מכירתה.
בסיכום נקבע כי: מחד, לגבי מרבית עסקאות השכרת הדירות ישלל הפטור ממע"מ, אך מאידך לגבי הללו, יחול סעיף 5(ב) לחוק, כך שהחיוב במע"מ יהיה רק על ההפרש בין הסכום בו נשכרה הדירה מבעליה הפרטי, לבין הסכום בו הושכרה הדירה ע"י החברה לשגרירות ולא על מלוא תמורת ההשכרה.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

בהמשך למבזקנו הקודם, נזכיר כי ביום 22 בפברואר 2017 נתפרסם פסק דינה של כבוד השופטת ירדנה סרוסי, בעניין חברת יונו סימול ואחרים (ע"מ 5585-12-15, ועוד) בשתי סוגיות במישור המיסוי הבינלאומי. במבזק זה נדון בסוגיה השניה שהוצגה בפסק: הוצאות הפחת המוכרות כנגד הכנסות מהשכרת דירה בחו"ל. בנוסף נרחיב על אופן הדיווח על הכנסות שכירות (ואחרות) בחו"ל.
פרטי המקרה בקצרה – מר יעקב הראל (המערער) דרש הוצאות פחת כנגד הכנסות שכירות שנבעו לו מהשכרת דירות בארה"ב, מבלי שייחס חלק מעלות הדירה למרכיב הקרקע, כמקובל בישראל.
ביהמ"ש קובע כצפוי, כי כנגד הכנסות השכירות יש להתיר הוצאות פחת מעלות הדירה בנטרול מרכיב הקרקע, לאור סעיף 21(א) לפקודה הקובע מפורשות שהמחיר המקורי הוא "למעט מחיר הקרקע שעליה הוקם הבניין".
אחת מטענות המערער בעניין זה (על אף שלא הוכיח את טענתו) הייתה כי לפי דיני המס בארה"ב ניתן להפחית את מלוא עלות הדירה מבלי לנטרל את מרכיב הקרקע. בפס"ד נקבע כי סכומן של הוצאות הפחת ייקבע לפי הוראות פקודת מס הכנסה ולא לפי דין המס המקומי.
קביעה זו בנושא הפחת הינה היבט ספציפי של פרשנות רחבה יותר, אשר קיבלה ביטוי לאחרונה בעמדה מספר 27/2016 שפורסמה במסגרת העמדות החייבות בדיווח שפורסמו לשנת המס 2016, לפיה חישוב הכנסתו החייבת של תושב ישראל אשר הופקה מחוץ לישראל "יעשה לפי הוראות פקודת מס הכנסה (כלומר, בהתאם לדיני המס בישראל)".
לעמדה זו השלכות אופרטיביות מהותיות על נישומים רבים אשר להם הכנסות שהופקו מחוץ לישראל, שכן במרבית המקרים אותם נישומים מדווחים על שורת ההכנסה החייבת מדוח המס המקומי שהוגש במדינת המקור, או שנשענים על דיווחים הניתנים להם מגופים שבאמצעותם בוצעו השקעותיהם ואינם עורכים דוח התאמה בפועל.
מה יידרש למשל במצב בו תושב ישראל משקיע ב – 2% בשותפות אמריקאית בעלת הכנסות מהשכרת נכסים? אותו שותף ישראלי מקבל טופס מהשותפות (טופס K1) בו מפורט חלקו בהכנסות השונות של השותפות, ומובן שטופס זה ערוך עפ"י דין המס האמריקאי.
עמדה 27/2016 לעיל קובעת, כי מי שמשקיע בעקיפין, קרי – באמצעו שותפות או LLC למשל, וחלקו בהשקעה אינו גבוה מ – 10%, לא יידרש לדווח על עמדה נוגדת כאמור, גם אם פעל בניגוד לעמדה זו והגיש דוח בישראל המבוסס על הסכומים המפורטים בדוח האמריקאי.
יש להניח כמובן שאין מדובר בעמדה מהותית שונה של רשות המסים במקרה כזה, אלא רק בהנמכת רף הדיווח במקרה בו קיים קושי פרוצדוראלי להשיג את הנתונים הגולמיים הנדרשים לחישוב ההכנסה החייבת עפ"י הדין הישראלי.
סוגיה נוספת שנדונה בפסק הדין היא כימות מרכיב הקרקע שיש לייחס לעלות הדירה. לדברי השופטת סרוסי, "היחס בין מחיר הקרקע לכלל שווי הדירה צריך להיקבע לפי נתוני הכלכלה המקומית". בהיעדר הוכחה אחרת, יש לקבל את הפרקטיקה הנוהגת בישראל בעניין זה ולייחס 1/3 לעלות הקרקע.
בהתייחס לקביעות הפסק, מצאנו לנכון לתאר מקרה תדיר בו תושב ישראל משכיר דירת מגורים בלונדון. באנגליה לא נדרשו הוצאות פחת כנגד ההכנסה מהשכרת הדירה. כמו כן, בשל אופייה של הבעלות המקובלת על דירת מגורים באנגליה, שאינה בעלות מלאה, מקובל לייחס חלק הרבה יותר קטן מ – 1/3 לשווי הקרקע, ובמקרים רבים נוכחנו לדעת שהיחס הנכון עשוי להגיע לכ-10% משווי הדירה.
כך, בחישוב ההכנסה החייבת בישראל יהיה ניתן לנכות הוצאות פחת (בד"כ 4%) על אף שלא נדרשו באנגליה, ובגין חלק גדול יותר מ – 2/3 משווי הדירה. מובן, שכנגד המס החל בישראל על דמי השכירות יינתן מלוא המס ששולם באנגליה כזיכוי (בכפוף לכללי הזיכוי בפרק הזיכויים ובתנאי כמובן שלא נבחרה אופציית המיסוי בשיעור של 15% לפי סעיף 122א).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

בהמשך למבזקנו הקודם, נזכיר כי ביום 22 בפברואר 2017 נתפרסם פסק דינה של כבוד השופטת ירדנה סרוסי, בעניין חברת יונו סימול ואחרים (ע"מ 5585-12-15, ועוד) בשתי סוגיות במישור המיסוי הבינלאומי. במבזק זה נדון בסוגיה השניה שהוצגה בפסק: הוצאות הפחת המוכרות כנגד הכנסות מהשכרת דירה בחו"ל. בנוסף נרחיב על אופן הדיווח על הכנסות שכירות (ואחרות) בחו"ל.
פרטי המקרה בקצרה – מר יעקב הראל (המערער) דרש הוצאות פחת כנגד הכנסות שכירות שנבעו לו מהשכרת דירות בארה"ב, מבלי שייחס חלק מעלות הדירה למרכיב הקרקע, כמקובל בישראל.
ביהמ"ש קובע כצפוי, כי כנגד הכנסות השכירות יש להתיר הוצאות פחת מעלות הדירה בנטרול מרכיב הקרקע, לאור סעיף 21(א) לפקודה הקובע מפורשות שהמחיר המקורי הוא "למעט מחיר הקרקע שעליה הוקם הבניין".
אחת מטענות המערער בעניין זה (על אף שלא הוכיח את טענתו) הייתה כי לפי דיני המס בארה"ב ניתן להפחית את מלוא עלות הדירה מבלי לנטרל את מרכיב הקרקע. בפס"ד נקבע כי סכומן של הוצאות הפחת ייקבע לפי הוראות פקודת מס הכנסה ולא לפי דין המס המקומי.
קביעה זו בנושא הפחת הינה היבט ספציפי של פרשנות רחבה יותר, אשר קיבלה ביטוי לאחרונה בעמדה מספר 27/2016 שפורסמה במסגרת העמדות החייבות בדיווח שפורסמו לשנת המס 2016, לפיה חישוב הכנסתו החייבת של תושב ישראל אשר הופקה מחוץ לישראל "יעשה לפי הוראות פקודת מס הכנסה (כלומר, בהתאם לדיני המס בישראל)".
לעמדה זו השלכות אופרטיביות מהותיות על נישומים רבים אשר להם הכנסות שהופקו מחוץ לישראל, שכן במרבית המקרים אותם נישומים מדווחים על שורת ההכנסה החייבת מדוח המס המקומי שהוגש במדינת המקור, או שנשענים על דיווחים הניתנים להם מגופים שבאמצעותם בוצעו השקעותיהם ואינם עורכים דוח התאמה בפועל.
מה יידרש למשל במצב בו תושב ישראל משקיע ב – 2% בשותפות אמריקאית בעלת הכנסות מהשכרת נכסים? אותו שותף ישראלי מקבל טופס מהשותפות (טופס K1) בו מפורט חלקו בהכנסות השונות של השותפות, ומובן שטופס זה ערוך עפ"י דין המס האמריקאי.
עמדה 27/2016 לעיל קובעת, כי מי שמשקיע בעקיפין, קרי – באמצעו שותפות או LLC למשל, וחלקו בהשקעה אינו גבוה מ – 10%, לא יידרש לדווח על עמדה נוגדת כאמור, גם אם פעל בניגוד לעמדה זו והגיש דוח בישראל המבוסס על הסכומים המפורטים בדוח האמריקאי.
יש להניח כמובן שאין מדובר בעמדה מהותית שונה של רשות המסים במקרה כזה, אלא רק בהנמכת רף הדיווח במקרה בו קיים קושי פרוצדוראלי להשיג את הנתונים הגולמיים הנדרשים לחישוב ההכנסה החייבת עפ"י הדין הישראלי.
סוגיה נוספת שנדונה בפסק הדין היא כימות מרכיב הקרקע שיש לייחס לעלות הדירה. לדברי השופטת סרוסי, "היחס בין מחיר הקרקע לכלל שווי הדירה צריך להיקבע לפי נתוני הכלכלה המקומית". בהיעדר הוכחה אחרת, יש לקבל את הפרקטיקה הנוהגת בישראל בעניין זה ולייחס 1/3 לעלות הקרקע.
בהתייחס לקביעות הפסק, מצאנו לנכון לתאר מקרה תדיר בו תושב ישראל משכיר דירת מגורים בלונדון. באנגליה לא נדרשו הוצאות פחת כנגד ההכנסה מהשכרת הדירה. כמו כן, בשל אופייה של הבעלות המקובלת על דירת מגורים באנגליה, שאינה בעלות מלאה, מקובל לייחס חלק הרבה יותר קטן מ – 1/3 לשווי הקרקע, ובמקרים רבים נוכחנו לדעת שהיחס הנכון עשוי להגיע לכ-10% משווי הדירה.
כך, בחישוב ההכנסה החייבת בישראל יהיה ניתן לנכות הוצאות פחת (בד"כ 4%) על אף שלא נדרשו באנגליה, ובגין חלק גדול יותר מ – 2/3 משווי הדירה. מובן, שכנגד המס החל בישראל על דמי השכירות יינתן מלוא המס ששולם באנגליה כזיכוי (בכפוף לכללי הזיכוי בפרק הזיכויים ובתנאי כמובן שלא נבחרה אופציית המיסוי בשיעור של 15% לפי סעיף 122א).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

בהחלטה בעניין אירד תדלוקים (ע"מ 45043-10-13) שפרק עיקרי שלה ניתן ביום 18.1.2017, והאחרון שבה אך ביום 1.3.2017, נדונה סוגיית מיסוי תמורות עתידיות בעסקת שבח, אשר דווחו למס הכנסה לאורך השנים כפטורות ממס בשנות קבלתן, בעוד שרשות המיסים, נזכרה לאחר שנים, שאינה מקבלת עמדה זו.

בקליפת האגוז, עיקרי המעשה כך הם:
"המערערת הינה בעלים של קרקע בחדרה…
ביום 19.6.1994 התקשרה המערערת בהסכם עם חברת דור אנרגיה… לשם החכרת המקרקעין לתקופה של 20 שנים לצורך הקמת תחנת דלק.
המערערת קיבלה עבור החכרת המקרקעין תמורה בפועל בסכום של 520,000 דולר (להלן: "התשלום בפועל") וכן התחייבות של החוכר לשלם לה תשלומים עתידיים בסכום של 10,500 דולר, מידי חודש, צמודים למדד למשך 20 שנים (להלן: "התשלומים העתידיים").
לפי חוזה ההתקשרות בין הצדדים, המערערת הייתה זכאית לקבל תשלומים עתידיים נוספים, בהתקיים תנאים מסוימים (פדיון מכירות הדלק בתחנה) אולם לפי הודעת המערערת תנאים אלו לא התקיימו ותשלומים נוספים לא שולמו לה…
המערערת טוענת, כי לאור מחדלי המשיב לספק לה את שומת מס השבח עצמה, נבצר ממנה לדעת האם התשלומים העתידיים כבר חויבו במס שבח באופן שאין למסות אותם פעם נוספת במסגרת השומות נשוא ערעור זה.
המשיב טוען כי התשלומים העתידיים לא מוסו במס שבח, ולראיה צירף פלט שע"מ המלמד כי במסגרת שומת מס השבח חויב רק התשלום בפועל".

במסגרת הצווים לשנים 2010-2012 ביקש המשיב "לשפות" במקצת את אוצר המדינה על המחדל שנפל בשומת השבח, ולחייב במס את מלוא התמורות שנתקבלו בשנים אלו (שנות השומה בלבד כמובן. מה שהתיישן – התיישן) לפי סעיף 2(6) ולחילופין לפי 2(4) ולחילופי חילופין אף 2(1).
במהלך הדיונים הובהר ככל הנראה לרשות המיסים כי אף שכנראה התמורות העתידיות "נשכחו" ולא חוייבו בשומת השבח, הרי לא ניתן לרפא זאת בדרך של הטלת מס הכנסה עליהן בעתיד, עת נתקבלו בפועל.
לאור זאת ביקש המשיב לא רק להחליף את סדר טענותיו כך שטענת 2(4) תהפוך לטענה עיקרית אלא אף לשנות במהות טענה זו, ולמסות רק את מרכיב המימון הראלית שבתשלומים העתידיים ולא לחייב במס את קרן התשלומים אלו עצמם.

המערערת תוקפת בסדרה של בקשות משפטיות את נסיונו של המשיב ל"צמצם גזרה", תוך טענות של התיישנות, חוסר תום לב, יצירת שומה חדשה חלף שומה שהוצאה בצו, העדר הגשת תחשיב לשומת חבות הריבית הראלית ועוד.
ומנגד: "המשיב מעלה תמיהה על התנגדות המערערת לצמצום המחלוקת הקיימת וטוען כי כוונתה לנסות לזכות "בכל הקופה" ולא לשלם מס אף על הרכיב המימוני, וזאת בנוסף לאי מיסוי של קרן התשלומים העתידיים שלא נכללו בשומת מס השבח והעומדים על סכום נכבד של כ – 20 מיליון ₪" .

ביהמ"ש המחוזי הודף את כל טענות המערערת, בהנמקות מפורטות, תוך שהוא מאפשר לרשות המיסים "לצמצם גיזרה" ולנסות להטיל חבות במס "לפחות" על המרכיב הראלי שבתשלומים העתידיים, תוך שרשות המיסים מבינה שאת עיקר המס היא הפסידה, באשר ככל הנראה שומת השבח יצאה בחסר לפני שנים רבות, ותיקונה כיום הן ע"י רשויות מסמ"ק והן ע"י פקיד השומה – אינם אפשריים.

בקשת המערערת מביהמ"ש המחוזי לביצוע "עיון חוזר" בהחלטתו האמורה לעייל, נדחתה אף היא ביום 1.3.2017.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.