ביום 15.3.2017 התקבל פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעניין שומות ניכויים בצו שהוציא פ"ש חיפה לחברת ב.ד. מיקוד תקשורת וביטחון בע"מ (ע"מ 34518-01-15) לשנות המס 2009-2011. הסוגיה שבמחלוקת – מהו גובה שווי ההטבה שיש לזקוף למשכורתו של העובד בגין העמדת רכב צמוד המשמש את העובד לצרכי עבודתו וכן לצרכיו הפרטיים?
האם השווי יקבע באופן בלעדי עפ"י הקבוע בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 (להלן: "תקנות השווי") או שמא יכול המעביד, להוכיח כי שווי השימוש הכלכלי נמוך ממה שנקבע בתקנות השווי ולכן ניתן לזקוף לעובד הכנסה בסכום שווי מופחת?
עובדות המקרה
מדובר בחברה פרטית המעסיקה עובדים (טכנאים) אשר מעניקה באמצעותם שרותי תחזוקה למערכות גילוי אש ועשן, כיבוי, אזעקה, מצוקה ועוד. השירותים הנ"ל ניתנים ע"י עובדי החברה במשך כל שעות היום והלילה.
בשנת 2009 התקינה החברה בכל הרכבים הצמודים יומן רכב ממוחשב בשם SAVE TAX המקושר לחברת איתור לוויני – GPS (להלן: "המערכת"), בה יכול כל עובד להגדיר בכל נסיעה ברכב האם היא עסקית, פרטית או בדרך/חזרה ל/מהעבודה. נתונים אלו נרשמים ונשמרים במערכות השכר והנה"ח של החברה עליהם מבצעת החברה פיקוח ומעקב תקופתי.
בהתאם לנסיעותיו של כל עובד ועובד ברכב הצמוד רו"ח של החברה מייחס את הוצאות הרכב הישירות והעקיפות (כולל פחת) בהתאם ליחס שבין ק"מ שסווגו לנסיעות עסקיות, לבין ק"מ שסווגו לנסיעות פרטיות (הכוללות גם נסיעות מהבית לעבודה ובחזרה) – בגין ההוצאות שיוחסו לחלק הפרטי נזקף שווי שימוש ברכב.
ביהמ"ש שוכנע שהמחוקק בחר לקבוע את גובה שווי ההטבה שתיזקף לעובד בגין שימוש ברכב צמוד עפ"י הנוסחאות שנקבעו בתקנות השווי. וכן, כי "נוסחאות אלו אינן מקימות חזקה הניתנת לסתירה והמחוקק לא התיר לנישומים להוכיח את שווי ההטבה בדרכים אחרות". בבחינת נוסח לשון החקיקה שבסעיף 2(2) לפקודה ובתקנות השווי הרי שתכלית החקיקה הינה לקבוע מדד יעיל, ודאי וקל לחישוב. דהיינו, תקנות השווי הינן חזקה שבדין אשר קובעת כלל נוקשה שאינו ניתן לסתירה.
בנוסף, קובע ביהמ"ש כי לא נפל כל פגם בתקנות המצדיק את פסילתן בשל אי סבירותן. עם זאת, ביהמ"ש קובע כי: "המערערת לא הביאה בפני נתונים או חוות דעת לגבי חישוב חלופי לחישוב הקבוע בתקנות השווי ואין בפיה טענות ראויות לשכנע כי תקנות השווי אינן קובעות שווי סביר לעלויות רכישה של שרותי נסיעה ברכב חלופי". אומנם, רק חריגה ממתחם הסבירות או קיום אי סבירות קיצונית, תצדיק התערבות משפטית, אך, לטעמינו, זהו אכן פתח אותו משאיר ביהמ"ש לבחינה ע"מ לתקוף את סבירות תקנות השווי.
בהערת אגב, קובע ביהמ"ש כי לא ניתן לבסס את חישוב השווי על המערכת כיוון שכל אמצעי סיווג הנסיעה, הבקרה והפיקוח מסורים לידיהם של העובדים והנהלת החברה, ללא פיקוח חיצוני ממשי ואוטומטי.
זה המקום להזכיר את עמדתנו כפי שבאה לידי ביטוי במבזקנו מס' 569 בעקבות החוזר (מיום 21.10.2014) שהוציאה רשות המיסים בה הביעה את עמדתה ביחס לקביעת שווי ההטבה חלקי ב"רכבי מאגר".
בהמשך לאותה מגמה מבורכת, לעמדתנו, במקרים בהם לעובד מוצמד רכב בתנאים בהם העובד מוגבל מצד מעבידו בתקרת ק"מ חודשית לנסיעה ו/או מממן מכיסו חלק מעלויות החזקת הרכב ו/או מממן מכיסו את החלק העודף בבחירת רכב מקבוצת שווי גבוה יותר וכיו"ב – הרי שיש לנכות משווי השימוש שבתקנות את הערך הכלכלי של הגבלות אלו (בהן נשא העובד מכיסו) שהרי אותו עובד לא מקבל באמת את שווי ההטבה הכולל שקבע המחוקק.
לסיום נציין באותו העניין, כי החל מיום 1.1.2017 על נישומים שמגישים דוחות עבור שנות המס 2016 ואילך, אשר זקפו שווי רכב כאמור לעובדיהם שלא עפ"י הקבוע בתקנות השווי, לדווח במסגרת דו"ח המס השנתי (בטופס 1346) כי נקטה בעמדה החייבת בדיווח (מס' 04/2016) עפ"י סעיף 131ה לפקודה (כמובן, במידה ויתרון המס מכך ומחזור הכספי של הנישום גבוהים מהתקרות שבסעיף זה – ראה גם מבזקנו מס' 668 בנושא).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי כהן, ממשרדנו.