ביום 28.5.2018 ניתן פסק דינו הקצר של ביהמ"ש העליון בעניין ארקין תקשורת (ע"א 1525/17), ובו נקבע כי אין להוון הוצאות מימון שהוצאו לרכישת השקעה בחברת בת כשבמקביל מתקבלים ממנה דיבידנדים (בינחברתיים – פטורים), אלא יש ליחסן אליהם, ובכך בעצם ההוצאות ירדו לטמיון.

בשיא התמצית, עקרי הדברים הינם כך:
החל משנת 2005 רכשה ארקין מניות בזק בסכום של כ – 540 מיליון ש"ח, רכישה אשר מומנה בהלוואות. במהלך השנים נבעו לארקין מהחברה הכנסות מדיבידנדים בסך של 260 מליון ₪. דיבידנדים אלו פטורים כמובן ממס. את הוצאות המימון שנצמחו לארקין לאורך השנים היוונה ארקין לעלות מניות בזק. בסופו של דבר בשנים 2009 ו-2010 נמכרו מניות בזק בסך כולל של כ- 835 מיליון ₪.
משהוונו הוצאות המימון, יתרת המחיר המקורי של מניות בזק גדלה, ורווח ההון שדווח היה מוקטן. פקיד השומה סרב לגישה וקבע כי יש לתבוע בניכוי שנה בשנה את הוצאות המימון שנצמחו בה, ומשנתקבלו דיבידנדים פטורים – ליחסם אליהן על פי הוראות סעיף 18(ג) לפקודה, קרי הוצאות מימון אלו ירדו לטימיון.
אמנם בשנים בהן היתה מכירת מניות, הותר פיצול יחוס הוצאות המימון בין ההכנסות מדיבידנד לבין התמורה ההונית, זאת לעמדת פקיד השומה – לפנים משורת הדין.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה, בהסתמך על הלכת כלל, ובראון-פישמן, ומכאן הערעור.
ביהמ"ש העליון מסרב לבקשה לבחון מחדש את הלכת כלל, מה גם שאושררה בהלכת בראון-פשמן זה לא מכבר, וקובע:
דיבידנד בין חברתי הינו הכנסה פטורה ולא סכום שהוצא מבסיס המס.
משכך יש להחיל על הוצאות המימון את סעיף 18(ג) לפקודה ובשנים בהן דיבידנד פטור זה הינו ההכנסה היחידה – ייוחסו אליו הוצאות המימון – ויאבדו.
לא ניתן להוון הוצאות המימון משהנכס (מניות בזק) – החל להניב הכנסה (דיבידנד). לו לא היה מחל להניב הכנסות, (ולטעמנו יתכן וגם אם החל אך בשנת המס לא היו הכנסות) – יתכן שהיה מקום להיוון המימון.

טענה חלופית שנטענה ע"י ארקין היא כי יש לבחון את תקופת השנים יחד ולבצע יחוס מימון שנצמח בכל תקופת ההחזקה הן לדיבידנדים שנתקבלו לאורך השנים והן לתמורת המכר, והכל לא במונחי שנה בשנה אלא בתמונה הכוללת. (במקרה דנן, התמורה הכוללת מכירת המניות היתה בערך פי 3 מסך הדיבידנדים).

ביהמ"ש "מתלבט": אעיר כי אינני מתעלם מכך שיש טעם בגישה לפיה ניתן לפצל באופן יחסי הוצאות מימון בגין הלוואה ששימשה לרכישת מניות, ולייחס אותן לדיבידנד ולמחיר המקורי של המניות, שלא בהכרח לפי שנות המס. בגישה כזו טמון היגיון של גביית מס אמת. בדומה, אינני מתעלם מכך שיש היגיון בעמדה ההפוכה העומדת על החלוקה לשנות מס…
המחלוקת בין הגישות – ניכוי על פי שנת המס כעמדת המשיב, וכמכלול באופן מצטבר כעמדת המערערים – קיימת. כפי שצוין לעיל, עולה כי הוראות הפקודה, ובפרט סעיפים 17, 18(ג) ו-28, תומכות בגישת המשיב. המחוקק אמר את דברו בנושא, ולשון החוק מחייבת. אין בכך בכדי להביע כל עמדה באשר לדין הרצוי, לכאן או לכאן".
ובסיכום – הערעור כולו נדחה.

הארות ותובנות

• אין ספק שפסיקה מעין זו ושומות שיוצאו על פיה יביאו לגביית מס על הכנסה שאינה קיימת, ואין מדובר יותר במס אמת. עלויות המימון הינן עלויות בפועל, והן חלק ממחיר רכישת המניות, כך שאין הצדקה כלכלית לא להתחשב במימון העסקה בעת היווצרות רווח ההון.

• לא ניתן להתעלם מהעיוות שנוצר: העדפה של עקרון "כל שנת מס עומדת בפני עצמה" אל מול עקרון גביית מס אמת.

• ככל שניתן, והדבר קל הרבה יותר בחברות פרטיות, ראוי לעכב קבלת דיבידנדים לשנים מאוחרות יותר על מנת לשמר מצב של "נכס הוני שטרם החל להניב הכנסות", ולאפשר היוון הוצאות המימון באותן שנים.\לדעתנו גם אם חולקו דיבידנדים בעבר, יתכן כי בשנה עוקבת בה לא היו כל הכנסות, ניתן יהיה שוב לבצע היוון מימון.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה ורו"ח (משפטנית) ענבל שני, ממשרדנו.