ביום 12.6.2018 התקבל פסק דין בעניין חברת בנסינו גרופ (ע"מ 48587-03-15) (להלן- "המערערת") בעניין ישום סעיף 106 לחוק מע"מ עליה, וגביית חובה של חברה אחרת, ממנה.

רקע
הוראת סעיף 106 לחוק (בדומה לסעיף 119א לפקודה) מאפשרת לרשויות מע"מ "להרים את מסך ההתאגדות" לצורכי גבית מס ואף לגבות חוב מס של אדם אחד מאדם אחר, כשמתקיימים העברת נכסי חייב או פעילותו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלבד, ובקיצור "הברחת נכסים".
יסודותיו של סעיף 106(ב)(1) לעניין העברת נכסים הם: קיום חוב מס סופי, העברת נכסים בלא תמורה, או אף בתמורה חלקית במקרה והנעבר מקיים עימו יחסים מיוחדים – כשלמעביר לא נותרו אמצעים בישראל לפרוע את חוב המס.
לעניין העברת פעילות מעמיד סעיף 106(ב1) תנאי נוסף והוא שישנם אותם בעלי שליטה, במישרין או בעקיפין, בחברה החייבת ובחברה הנעברת.

עובדות המקרה
מדובר בשלוש חברות ישראליות העוסקות בשיווק משקאות חריפים.
הראשונה (להלן- "החייבת") בשליטה מלאה של מאיר בנסינו (להלן- "בעל המניות") קבלה בתחילת 2014 הודעת חוב ממע"מ על כ-2 מליוני ₪, זאת לאחר שנפתחה חקירה כנגדה בעניין, כשנה וחצי קודם לכן.
השנייה (להלן- "הנעברת") בשליטתו המלאה של מר אלי עמירן נרשמה כ"עוסק" בתחילת 2013 ובסמוך חתמה החייבת עם הנעברת על הסכם למכירת העסק (מלאי, ר"ק וזכויות שימוש בנכס) בעבור כ – 2 מיליון ₪, התמורה לא שולמה.
השלישית (המערערת), הוקמה במחצית 2013 בשליטת אחיו של בנסינו, קיבלה בתחילה שרותים מהנעברת. בתחילת 2014 נערך הסכם בין הנעברת למערערת למכירת העסק בסכום כולל של 1.5 מיליון ₪, התמורה לא שולמה.
החייבת והנעברת הפסיקו את פעילותן ולא נותרו להן בישראל אמצעים לסילוק החוב.

עיקר טענות הצדדים
מנהל מע"מ טען כי החייבת העבירה את נכסיה ופעילותה לנעברת, וממנה למערערת והמשיכה לפעול באמצעותן, כאשר העברת הפעילות נעשתה ללא תמורה. בעל המניות המשיך לנהל הלכה למעשה את העסק, קיבל ההחלטות בפועל, ולמעשה החזיק בנעברת בעקיפין. תנאי סעיף 106 לחוק הן במקרה של העברת פעילות והן במקרה של העברת נכסים מתקיימים.
המערערת טענה בין היתר, כי לא ניתן להחיל עליה את סעיף 106 לחוק בהתחשב בכך שהיא נעברת שנייה במספר, ואילו סעיף 106 מוגבל לנסיבות של גביית החוב מצד שלישי, בהינתן העברה אחת בלבד.

קביעות בית המשפט
• ביהמ"ש העליון בעניין סיף קבע כי סעיף 106 לחוק חל אף על העברת נכסים או העברת פעילות טרם שהפך חוב המס לסופי, בהתחשב בכך שבעת ההעברה היה על הנישום לצפות את האפשרות כי יתחייב במס לאור ההליכים המתנהלים בינו לבין רשויות המס. זהו המקרה גם כאן.
• לאור העובדה כי לא שולמה כל תמורה במכירת העסק בין החייבת לנעברת וכן בין הנעברת למערערת, התנאי של יחסים מיוחדים שנדרש אם שולמה תמורה חלקית בלבד, לכאורה, אינו רלוונטי. ובכל זאת מדגיש בית המשפט כי נוכח שליטתו הברורה של בעל המניות בעסק על גלגוליו השונים, והעובדה כי בעלי המניות בנעברת ובחברה הם אחים, תנאי זה מתקיים אף הוא.
• בנוסף, התנאי של העברת הפעילות מתקיים אף הוא, שכן לזיקה שבין החייבת למערערת – די בכך שבעלי מניותיהן הם אחים.
• כמו כן, התנאי בדבר העדר אמצעים בישראל לסילוק החוב ע"י החייב מתקיים הואיל והחייבת והנעברת הפסיקו את פעילותן ולא נותרו להם בישראל אמצעים לסילוק החוב.
בית המשפט סבור כי בנסיבות אלה ראוי לפרש את סעיף 106 לחוק כך שיחול גם בנסיבות שבהן התבצעה שרשרת העברות של נכסים ופעילות.

• הערעור נדחה

בשולי הדברים
המחוקק צייד את רשויות המס בחוקים השונים לבצע "עקיבה" אחר תוואי הנכסים והפעילות ככל שהוברחו מהחייבים המקוריים, וכך יושם בפסק דין זה. עם זאת ככל כלי החורג ממסגרת ההתנהלות הרגילה ראוי לרשויות המס שלא לנסות ולהפעיל סעיפים חריגים אלו באופן תדיר אלא במקרי קיצון בלבד, וכאשר מדובר בהתחמקות ברורה מתשלום מיסים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי ורו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.