ביום 30.12.2018 פורסם פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בעניין שלמה ריזמן וחברת ש. ריזמן בע"מ (ע"מ 35155-10-14, וע"מ 35177-10-14) (להלן: המערער והחברה בהתאמה). חברה משפחתית, בה המערער נישום מייצג.
המערער, ייסד בשנת 1986 את חברת אזימוט טכנולוגיות בע"מ (להלן – אזימוט) העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק של מערכות ניווט לווין (GPS) ותקשורת נתונים לשימוש צבאי ואזרחי, בה החזיק (בעצמו ויחד עם החברה) – 56% ממניותיה. משנת 1986 ועד שנת 2003 שימש המערער כמנכ"ל ויו"ר הדירקטוריון של אזימוט, ולאחר מכן (עקב מגבלות רגולטוריות) חדל לכהן כמנכ"ל אלא כיו"ר דירקטוריון פעיל בלבד.
בשנת 2000 נרשמו מניות אזימוט למסחר בבורסה לני"ע בת"א. הוא והחברה בחרו בדחיית אירוע המס (ליום מכירת מניות בפועל) בהתאם להוראות סעיף 101 לפקודה כנוסחו דאז.
בשנים 2008-2010 רכשה אלביט את כל מניות אזימוט מכל בעלי המניות לרבות הציבור.
בהסכם רכישת המניות מהמערער, נקבע כי המערער עצמו מתחייב להעביר לצמיתות ולהעמיד לרשות אלביט את המוניטין שלו בתחום הפעילות של אזימוט וכן לא להתחרות באלביט במשך 4 שנים. לאחר המכירה הנ"ל, המשיך המערער להיות יו"ר דירקטוריון וכן העניק שירותי ניהול לאלביט במשך כשנתיים ימים באמצעות חברה בבעלותו. התשלומים למערער בוצעו על פני מספר שנים, ותוך התניות שונות.
מספר סוגיות עמדו בבסיס הערעורים הנ"ל. אנו נעמוד ברשימה זו על אחת מהן:
זיהוי הנכס הנמכר וסיווג הרווח בגינו – האם יש למסות חלק (25% כפי שהצהיר בדוח) מהתמורה ששולמה למערער כנגד מכירת המוניטין האישי לאלביט או כעמדת פ"ש כי כל התמורה הינה בגין מכירת מניות אזימוט.
לעניין סוגיית קיום המוניטין ומכירתו – פ"ש טען בין היתר, כי המערער לא הוכיח קיומו של מוניטין כזה, ואם קיים, הרי שמדובר במוניטין אישי שכלל לא ניתן להעברה, ואם ניתן להעברה לא הוכח כי נמכר כלל, ואם אכן נמכר לא צוין מהו שוויו מתוך תמורת העסקה, אם בכלל יש לו שווי. בנוסף טען פ"ש כי גם אם היה כזה מוניטין הרי שהוא שייך לעסק (קרי, לחברת אזימוט) ולא לבעל המניות שלה, המערער. כמו- כן טען פ"ש כי בהסכם המכירה נקבעה "תמורה אחידה" לכל מניה, ללא הבדל בין מניות המערער ובין בעלי מניות אחרים (כולל הציבור). דהיינו, אין זה סביר כי התמורה פר מניה למערער (שמכר לטענתו גם מוניטין) תהיה נמוכה מהתמורה פר מניה ששולמה לבעלי מניות האחרים (להלן – טענת המחיר האחיד).
בראשית, ביהמ"ש קובע כי "אין לקבל את עמדת המשיב לפיה מוניטין הוא 'נכס' השייך תמיד לעסק עצמו, ולא לבעלי העסק. עמדה זו אינה הולמת את ההלכה הפסוקה".
כבר בפרשת שרון (ע"א 7493/98) נקבע כי אומנם המוניטין (המהווה את 'כוח המשיכה' ללקוחות העסק) בדר"כ שייך לעסק/תאגיד עצמו, אולם במקרים מיוחדים גם ליחיד (בעל מניות ושכיר בתאגיד) יכול להיות מוניטין נפרד משל התאגיד אשר בעת מכירת התאגיד ידרוש הקונה, בצדק עסקי, לקבל לידיו גם את המוניטין האישי שלו.
במקרה דנן, ביהמ"ש מציין כי כל הלקוחות ובעלי התפקידים השונים שהעידו בהליך זה ציינו כי מצדם הייתה זהות מוחלטת בין המערער לבין אזימוט וכי שמו הטוב והמוניטין האישי שלו הוא שגרם ללקוחות להתקשר בעסקאות מהותיות עמה. למרות היות אזימוט חברה נסחרת בבורסה, היא נחשבה כ"חברה קטנה" בשוק עצום שכזה אשר זוהתה באופן מוחלט עם המערער (בעל מניות בה). אזימוט הייתה 'מפעל החיים' של המערער. מעורבותו יוצאת הדופן בעסקי אזימוט (גם בתקופה בה לא שימש בתפקיד פעיל בה), שמו הטוב והמוניטין האישי של המערער הם אלו שגרמו ללקוחות לבצע עסקים עם אזימוט. ביהמ"ש פוסק כי בעצם חתימתו של המערער במסגרת עסקת מכירת המניות על התחייבותו להעביר את המוניטין האישי שבידיו לאלביט, למעשה המערער לא מוותר על תכונותיו האישיות (קרי, הגורמים ליצירת המוניטין) אלא על היכולת שלו להמשיך להפיק מהן הנאה כלכלית/פירות (קרי, מוניטין) בעתיד. לפיכך נפסק, כי למערער מוניטין אישי בר העברה, אשר במסגרת עסקת מיזוג זו הועבר גם הוא !!!
כן, ביהמ"ש קובע כי העדר קביעת "תג מחיר" נפרד לשווי המוניטין האישי שהועבר במסגרת העסקה (כמו גם בגין רכיבים אחרים שהתחייב בגינן המערער באותו עסקה) אינו מעיד על כך כי לא נמכר מוניטין, אלא, לכל היותר, יכול להוות כר רחב למחלוקת בעניין כימות השווי של המוניטין האישי. אין ספק שללא התחייבות זו מחיר העסקה היה קטן באופן משמעותי (המחיר ששילמה אלביט בעסקה גבוה פי 2.5 מהמחיר ששילמה 18 חודשים קודם לכן ברכישת מניות בעל מניות גדול אחר).
ביהמ"ש מנה מספר סממנים ברורים להעברת המוניטין האישי של המערער לאלביט הממוזגת, כגון: התחייבותו לאי תחרות באלביט ל-4 שנים, הירתמותו האקטיבית בהצלחת המיזוג, שידול לקוחות של אזימוט להמשיך לעבוד מול אלביט הממוזגת, שיחות הבהרה והרגעה עם לקוחות וספקים מרכזיים של אזימוט לשימורם תוך 'הרגלתם' להתקשר מול אלביט מעתה ואילך, הצגתה של אלביט כממשיכת דרכו של המערער, וזאת תוך כדי המשך העסקת המערער באלביט לביצוע כל האמור ובפרט העברת ושימור חוג הלקוחות של אזימוט אצל הרוכשת-אלביט.
לעניין טענת המחיר האחיד קבע ביהמ"ש כי עקב אופי עסקת הרכישה (בדרך של מיזוג משולש הופכי) למעשה התמורה ששולמה לכלל בעלי המניות שיקללה גם את התמורה למערער בעבור מכר המוניטין האישי שלו (ראיה לכך שהוא היחידי שחתם באופן אישי על התחייבויותיו האמורית לעיל כלפי אלביט). לפיכך, ביהמ"ש קובע שבעסקה בנסיבות כאמור "אין מניעה… שהתמורה 'פר-מניה' שתיוחס למניות בעל השליטה, תהא נמוכה מהתמורה 'פר-מניה' המיוחסת ליתר בעלי המניות".

בשולי הדברים נתייחס גם ל"אי תחרות": מוניטין אישי כולל בחובו בין היתר, את נושא התחייבות לאי תחרות, נושא אשר בשנים האחרונות העסיק רבות את בתי המשפט שפסקו לבסוף כי פיצוי לעובד שכיר בגין אי תחרות הינו פיצוי החייב בשיעור מס פירותי בגין שכ"ע, כאשר חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים מיוחדים (ראה מבזקנו מס' 655).
מאידך הגולל לא נסתם לגבי בעלי שליטה אשר במסגרת מכירת מניותיהם בחברה מכרו גם מוניטין אישי המגלם בין היתר פיצוי בגין אי תחרותו. הנה, עינינו רואות בפס"ד זה, כי ביהמ"ש מאפשר מצב של בעל שליטה המוכר את המוניטין האישי שלו ומייחס לשוויו תמורה הוגנת מתוך תמורת העסקה, והכל כחייב במס בשיעור הוני.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי כהן, ממשרדנו.