ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 28398-05-12) דחה ביום 6/2/2019 את תביעתו של שלמה שמואל (להלן: "המבוטח") וקבע כי אין התיישנות ואף לא שיהוי בדרישת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בשנת 2012, לגביית דמי ביטוח ממנו לשנים 1999 עד 2003, חוב שנוצר בעקבות בדיקת מעמדו של המבוטח ועל רקע תביעה שהגיש, לפגיעה בעבודה.

תמצית הפסיקה והחקיקה

• תיקון 159 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "החוק"), בתחולה מיום 1.1.2015, קבע לראשונה התיישנות לתקופה של שבע שנים בדרישות תשלום דמי ביטוח, זאת בהתניות מסוימות (ראה מבזקי מס' 558 ו- 646).

• כמתואר בפס"ד דנן – טרם התיקון, המל"ל לא יזם הליך של בדיקת רציפות ביטוח של מבוטחים, בשל היעדר מערכות מחשב, כוח אדם וחקיקה של ביה"ד, למעט מקרים הגיעו אל מחלקת הגבייה לבחינה, כגון בעת רישום כעובד עצמאי, או כאשר הוגשה תביעה לגמלה.

• בהלכת לבנה חג'ג' בביה"ד הארצי – (טרום תיקון 159 לחוק) נקבע בתמצית כי הוראות "חוק ההתיישנות" אינן חלות על גביית דמי הביטוח. עם זאת נקבע כי גם ללא התיישנות שבחוק, הרי שמכוח כללי המשפט המנהלי החלים על המל"ל, עשויה לעמוד למבוטח טענת שיהוי מנהלי המבוססת על חובת רשות לפעול במהירות הראויה בדרישה מן האזרח לקיים חובותיו (ראה מבזק 367 – ביה"ד האזורי) .

תמצית עובדתית בהקשר לטענות השהוי וההתיישנות

• לדברי נציג המל"ל, שנלקחו כפי שהם ע"י ביה"ד – לא היה במל"ל מעקב על הרצף הביטוחי של המבוטח לתקופה שלפני אפריל 2012.

• משהגיש המבוטח תביעה לנפגעי עבודה בשל תאונה בדצמבר 2011 נבחן הרצף הביטוחי: בתקופות שבהן נקלטו טופסי 126 ממס הכנסה נקבע מעמדו כעובד שכיר. בהיעדר דיווח בתקופות אחרות הוא סווג כמבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי ע"פ שיעורי המינימום בעד התקופה הנ"ל. כתוצאה מהאמור נוצר לו חוב כלפי המל"ל לשנים 1999 עד 2003.

• בחודש מאי 2012 הגיע המבוטח להסדר חוב, אך לא עמד בו, ובתחילת 2013 החל המל"ל בהליכי גביה.

• המערער הגיש תביעה לביה"ד האזורי על חיובו בטענת התיישנות, וזכה. המל"ל הגיש ערעור לביה"ד הארצי וזכה תוך קביעה שאין "התיישנות" (שכן החלו הליכים עוד טרם תיקון 159). עם זאת התיק הושב לביה"ד האזורי לקבוע אם יש מניעות מצד המל"ל לביצוע גביה עקב שיהוי. עניין זה נדון בפס"ד הנוכחי.

  דיון והחלטה

• עיקר טענות המבוטח הם כי חלוף הזמן מונע ממנו מלהוכיח תשלום דמי ביטוח, כי מצבו הורע משמעותית בחלוף הזמן, כי המסמכים המעידים על תשלום דמי הביטוח הושמדו לאחר 7 שנים ממועד התשלום, וכן כי המל"ל לא פעל לגביית החוב ולא שלח מכתב בנדון.

• ביה"ד מסתמך על "אמירת" ביה"ד הארצי בעניין למיס נאצר לגבי המציאות באותה התקופה: "למוסד אין ידיעה ולא יכולה להיות בדבר מעמד של המבוטח, בדבר הכנסתו ודמי הביטוח שהוא חייב. לאור המאור, אין המוסד יכול ליידע פרטנית את המבוטח בדבר וכפועל יוצא מכך, בדבר עצם חבותו בדמי ביטוח ושיעורם".

• אי לכך נדרש ביה"ד לבחון האם מרגע שהייתה ידיעה כזו היה שיהוי, וקובע כי דרישת המל"ל מינואר 2012 לתשלום דמי ביטוח לשנים 1999 עד 2003, הוגשה תוך פרק זמן סביר מרגע שצפה שאלת הרצף הביטוחי.

• נסיבות העסקתו בידי החברה שבבעלותו, שלא דיווחה עליו, פועלת לרעתו. מה גם שאינו טוען כי השתכר אצל מעסיק אחר או שדיווח למל"ל שהוא אינו עובד ואינו עצמאי" באותה תקופה.

• עצם נכונותו לחתום על הסדר תשלומים לתקופה הנידונה יש בה משום הודאה בקיום החוב.

• התביעה נדחתה, והמל"ל הורשה לגבות את החוב שנתבע.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.