ביה"ד הארצי לעבודה (עב"ל 11796-03-18) דחה ביום 18/2/2019 את תביעתו של מיכאל בנימין (להלן: המבוטח) לתשלום דמי פגיעה במהלך פעילות התנדבותית בעמותה. ההנמקה הראשית לדחיית התביעה הייתה כי העמותה שבה פעל המבוטח לא הייתה גוף ציבורי מאושר במועד הפגיעה, ואף שאושרה ככזו מאוחר יותר, ההכרה אינה צופה פני עבר. היו גם הנמקות נסיבתיות.

רקע חוקי

• פרק י"ג לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) עוסק בתגמולים למתנדבים שנפגעו במהלך התנדבות.

  סעיף 287 מגדיר "מתנדב", בין היתר כמי שפועל בהתנדבות שלא בשכר, למען הזולת על פי הפנייה מוקדמת מאת גוף שנקבע בחוק (כמו רשות מקומית) או גוף שאושר ע"י שר הרווחה כגוף ציבורי המוסמך להפנות מתנדבים.

  לסעיף 287 לחוק יש כמה סעיפי משנה שלפיהם מוגדר המתנדבים. סעיף 287(1) לחוק מתנה את ההכרה בהפניה מוקדמת.

• סעיף 287 לחוק מרחיב וקובע למשל כי תאונה של מתנדב תוכר בנסיבות מיוחדות אף שלא בהפניה של מוסד מוכר וגם בדיעבד, ככל שפעולתו הייתה להצלת גוף או בתנאים מסוימים רכוש, או הושטת עזרה לזולת לפי חובתו על פי דין, והכל לפי הכללים שבחוק ובתקנות.

• מתנדב שנפגע תוך כדי ועקב פעולת התנדבות מוכרת זכאי לאותם תגמולים הניתנים לנפגעי עבודה והתלויים בהם, ללא תלות בגילו. מתנדב שלא עבד לפני התאונה, תחושב הגמלה בהתאם להכנסת מינימום למתנדב. מתנדב שהוא גם עובד שכיר ו/או עובד עצמאי, יהא זכאי לגמלה בהתאם להכנסותיו.

  תמצית עובדתית

• המבוטח התנדב בעמותה ללא מטרות רווח בשם "ארגון לתת" (להלן: "העמותה") כמחלק מזון לניצולי שואה.

• לטענתו ביום 25/3/2009, תוך כדי ההתנדבות במסגרת העמותה נפגע ברגלו ובחוט השדרה.

• העמותה אושרה ע"י שר הרווחה כארגון הרשאי להפנות מתנדבים לפעילות התנדבותית רק בשנת 2015. כחודש אח"כ הגיש המבוטח תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) וטען שיש להכיר בפגיעה כתאונה במהלך התנדבות מוכרת.

• המל"ל דחה את התביעה משני טעמים עיקריים: אי היות העמותה גוף מאושר במועד הפגיעה ושיהוי ניכר בהגשת התביעה. כמו כן הועלו סתירות ואי וודאויות בעצם נסיבות המקרה והתאונה.

• תביעת המבוטח לביה"ד האזורי נדחתה. שם גם נקבע כי אישורה של עמותה להפניית מתנדבים צופה פני עתיד בלבד ולא אחורנית.

טענות הצדדים בערעור

• המערער טען כי האישור הפורמלי של העמותה אינו הכרחי, לא ניתן במועד בשל פגם טכני, וכי כל התנאים לאישור היו קיימים כל העת.

  כמו כן לטענתו תכלית חקיקת השיפוי למתנדבים הייתה לעודד תנועת התנדבות גדולה, וכי פרשנות מצומצמת תפעל בכיוון ההפוך.

  ביחס לשיהוי, הפנה המבוטח להלכה לפיה שיהוי אינו יכול להיות סיבה מוחלטת לדחיית תביעה. במקרים האלה על המל"ל לבחון מה מידת הפגיעה של השיהוי ביכולתו לבחון את עובדות המקרה, ולטענתו הפגיעה מעטה מאוד.

• המל"ל חזר על עמדותיו הקודמות, וטען גם לקושי ראייתי לבחינה, עקב השיהוי הגדול.

דיון והחלטה

• בהתאם להלכה הפסוקה, גמלה למתנדב היא מתקציב המדינה, והיא תינתן למתנדב מטעם גוף ציבורי שהוא עמותה, רק ככל שהעמותה נבחנה ואושרה כגוף מאושר, ומראש, ושיתקבל אישור העמותה כי ההפניה של המבוטח שפעל בשליחותה באותו מועד הייתה מוקדמת לתאונה.

  התנאים האלה לא התקיימו במקרה דנן.

• גם עובדות המקרה: אי התאמה במיקום התאונה בין המופיע בטופס התביעה לבין הדיווח על התאונה במשטרה, כמו גם עובדת הגשת התלונה במשטרה כשנה לאחר מועד האירוע, כמו גם היעדר הוכחה שהאירוע קרה תוך כדי ועקב הפעילות ההתנדבות שאליה הופנה על ידי העמותה – הכריעו את הדין.

  בשולי הדברים

  מתנדב בעמותות, דבר הברוך בפני עצמו, חייב לדאוג לעתידו ולביטוחו, ושומה עליו לבדוק כי העמותה שבה הוא מתנדב היא גוף מאושר כדין, וכי יש בידיו אישור מהעמותה על ההפניה להתנדבות. אחרת – סיכונו הרפואי, חלילה, על ראשו.

  ללא קשר לפס"ד זה, פרסם המל"ל לפני כשבועיים חוזר שבא להבהיר ולחדד תהליך ההכרה בגוף המבקש להכיר בו כגוף מוסמך להפניית מתנדבים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.