מבזק מס מספר 790 - 11.7.2019

ביום 4.7.2019 ניתן פס"ד בעניין טל שוחט (להלן: העובד) (ע"מ 55937-01-17), עובד בכיר בחברה פרטית (להלן: החברה). נשוא הפסק הוא סיווג הכנסות מדיבידנדים שקיבל בשל מניות (הזכאיות רק לחלק קטן מזכויות המניות הרגילות), שהוקצו לו עפ"י סעיף 102 לפקודה במסלול הוני (עם נאמן) – האם כדיבידנד כטענתו או כהכנסה פירותית – שכ"ע/בונוס שקיבל מהחברה בה עבד, כטענת פ"ש.

רקע עובדתי
בשלהי שנת 2010 הגישה החברה בקשה לפ"ש להקצות מניות בהתאם לסעיף 102 לפקודה במסלול רווח הון עם נאמן (להלן- תכנית ההקצאה) . בסוף שנת 2010 קיבלה החברה פלט מחשב מרשות המיסים, ובו מצוין כי התוכנית אושרה ע"י פ"ש. בסוף ינואר 2011 הוקצו לעובד מניות רגילות א'.
המניות שהוקצו לעובד הקנו זכות לדיבידנד בלבד (בשיעור שלא יעלה על 40% מהרווחים) כל עוד מתקיימים יחסי עובד מעביד. עם הפסקת היחסים יהפכו המניות לרדומות. למניות אין זכות הצבעה והן לא ניתנות להעברה לאחר. מתוך טענות העובד ניתן להבין שגם במצב של EXIT או הכנסת משקיע אסטרטגי העובד יוכל ליהנות מרווחי מכירת המניות שבבעלותו. המניות הוקצו ללא כל עלות, ונרשמו בספרי החברה כהתחייבות ולא כהון מניות.
בשנת 2012 קיבל העובד מהחברה דיבידנד של כ- 12 מיליון ₪. נציין כי משכורתו של העובד באותה השנה ירדה משמעותית (בכ-77%) ביחס לשנים קודמות, עקב הפסקת קבלת מענקים פ"ש טען לסיווג שונה – אין מדובר כלל במניות החוסות תחת סעיף 102 הוני, ולפיכך מדובר בהכנסת עבודה או בונוס שנתי, החייבים בשיעור מס שולי. לחילופין טען כי מדובר בעסקה מלאכותית (ולראיה לכך הביא את העובדה כי משכורתו באותה שנה ירדה משמעותית).

דיון משפטי ופסק הדין
ביהמ"ש בוחן את תכנית ההקצאה לאור תנאי סעיף 102 לפקודה במסלול רווח הון וקובע עובדתית: המניות הופקדו בידי נאמן עד תום התקופה הנדרשת, החברה המעבידה הודיעה לפ"ש על בחירתה במסלול 30 יום לפחות לפני מועד הקצאת המניות לעובד, ותוכנית ההקצאה והנאמן אושרו ע"י פ"ש.
לפיכך קובע ביהמ"ש כי "..מדובר בהקצאת מניות באמצעות נאמן על כל המשתמע מכך".
אישור התכנית ע"י פ"ש (או באופן אוטומטי בחלוף 3 חודשים מהגשתה) הינו אישור מהותי ומטרתו לתת לחברה המקצה ולעובד וודאות והסתמכות לכך שתחסה תחת סעיף 102 לפקודה.
חוסר ברישום ההקצאה כהונית בספרי החברה (שלא נטענה בדיוני השומה ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה) לא הרשימה את ביהמ"ש אשר קבע כי לעובד אין שליטה על הרישומים בספרי החברה וגם אם נפל פגם בדיווח ע"י החברה אין בכך כדי להשליך בהכרח על סיווג התגמול אצל העובד, ובוודאי לא על עצם תחולת הוראת סעיף 102 לפקודה.
תכליתו של סעיף 102 לפקודה הינה הידוק הקשר שבין העובדים לחברה המעבידה והשארתם בחברה באמצעות הענקת תמריץ ועידוד לתפקוד העובדים הגורם להשיא את רווחיה.
ביהמ"ש פוסק: "חברה רשאית לקבוע מה הזכויות הצמודות לכל סוג מניות בה וכן לקבוע, כי אפשר להעביר את המניות או כל מגבלה אחרת".
"מצאתי, כי על אף שמדובר במניות המעניקות זכות לדיבידנד בלבד הרי שמתקיימת התכלית שבבסיס סעיף 102 לפקודה.. "
כמו-כן, ביהמ"ש לא קיבל את טענת המלאכותית של פ"ש וקבע כי תכנית ההקצאה של המניות לעובד מקיימים את תכלית הידוק הקשר בין העובד לחברה שבבסיס סעיף 102 לפקודה, אשר מהווה בוודאי טעם מסחרי וכלכלי אשר משרת הן את החברה והן את העובד.
נושא נוסף שנדון בפסק היה שיעור המס שיחול על הדיבידנד. על החברה חל חוק עידוד השקעות הון (והיו לה "רווחים כלואים" – רווחים שהופטרו ממס חברות עד מועד חלוקתם כדיבידנד, בסכומים ניכרים) ובשל כך על דיבידנד המחולק ממנה לבעלי מניותיה חל לפי הוראות חוק העידוד מס בשיעור 15% בלבד. על הדיבידנד העצום שקיבל העובד – דיווח העובד כחייב במס בשיעור 15% בלבד בהוראות החוק.
בעניין זה – טענה נוספת שהעלה פ"ש היא כי דיבידנדים אמורים להיות מחולקים לכל בעלי המניות באופן אחיד וסימטרי, בעוד שבמקרה דנן יכול על השליטה לבחור לאילו מניות מחולק דיבידנד וכמה, וכך עשה. לטענת פ"ש עובדה זו מצביעה כי אין מדובר במניות שחלות עליהן הוראות סעיף 102 לפקודה, וכל הדיבידנד שקיבל העובד – דינו כבונוס.
ביהמ"ש שוב אינו משתכנע, וקובע כי דווקא העובדה שהעובד קיבל חלוקת רווחים לסוג המניות שהחזיק (שמקור רובם היה ברווחים כלואים, אשר הוראת שעה שחוקקה בשלהי 2011 נתנה תמריץ מיסויי לחלוקתם, דבר שלא היה ידוע כלל ואף לא היה צפי לכך בעת הקצאת המניות לעובד – בתחילת 2011), מלמדת כי הללו התקבלו בידי העובד עקב מעמדו כמחזיק במניות ולא כעובד.
לעניין שיעור מס החל על דיבידנד שחולק לעובד בתקופת החסימה (אשר טורח ביה"ד ומדגיש כי עצם החלוקה בתקופת החסימה, אינה מהווה הפרת הוראות 102 לפקודה), קובע ביהמ"ש כי לא ניתן להחזיק החבל בשני קצותיו: לטעון מחד כי על המניות חלות הוראות 102 לפקודה אך הדיבידנד מתחייב במס לפי הוראות חוק העידוד.
ביה"ש קובע כי אף שהדבר אינו מופיע במפורש בסעיף 102 הרי ששיעור המס החל על דיבידנד שחולק בתקופת החסימה, ממניות שחלות עליהן הוראות סעיף 102, הינו כשיעור המס על ההכנסה החייבת במימוש המניות, ובמקרה דנן – 25%.

בשולי הדברים
פס"ד זה מזעזע את התפיסה השמרנית שמביעה רשות המיסים באחרונה בעניין תחולת סעיף 102 על תוכניות הקצאה של אופציות ומניות בעלי זכויות שונות, ומפורסם כחצי שנה לאחר שרשות המיסים פרסמה את חוזר מ"ה מס' 18/2018 (ראה בעניין מבזקנו מס' 761) בה הביעה עמדתה כי תגמול לעובדים באמצעות הענקת זכויות (מניות ו/או אופ') עם תנאי הבשלה התלויים באירוע מסוג עסקת EXIT או הנפקה בבורסה של מניות החברה (IPO) אינו תגמול הוני (החייב בשיעור מס הוני- 25%) אלא פירותי – כבונוס או מענק הצלחה.
עמדתה זו של רשות המיסים – נשללה לחלוטין בפס"ד זה.
מן הראוי כי רשות המיסים ופקידי השומה יבחנו כל מקרה לגופו ע"מ לוודא כי הקצאה כזו או אחרת עומדת בתכלית הוראות סעיף 102 לפקודה ולא יצמדו לפרשנות מצמצמת גורפת אשר תגרום קרוב לוודאי לפגיעה חמורה בענף גדול של מעבידים, אשר עובדיהם מתומרצים ומעודדים באמצעות הקצאת מניות ו/או אופ' של החברה המעבידה במסלול ההוני, ובכך תסוכל כוונת המחוקק לעידוד הקצאות לעובדים כמתואר בסעיף 102 לפקודה, להגדלת צמיחת המשק.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

במאי 2019 פרסמה ממשלת קפריסין שורה של חוקים בהתאם לדירקטיבה של האיחוד האירופי המכונה "ATAD" שפורסמה ב-2016 (להלן: "הדירקטיבה"), הקובעת סדרה של הוראות אנטי תכנוניות במענה להמלצות ה-BEPS של ארגון ה-OECD (ראו מבזקינו מס' 564). על כל המדינות החברות באיחוד האירופי חלה החובה ליישם את הוראות הדירקטיבה החל מה-1 לינואר 2019, להוציא הוראה אחת בעניין מס יציאה (Exit Tax), החייבת לחול במדינות החברות החל מינואר 2020. ביישום הדירקטיבה מדינה חברה יכולה לבחור בין כמה חלופות בגבולות גזרה מסוימות, ולהתאים את חוקיה לפי הצרכים של אותה המדינה. בהתאם לאמור, השנה קפריסין חוקקה חוקים בנושא מימון דק, חברה נשלטת זרה (CFC) והוראה אנטי תכנונית כללית, כפי שננתח במבזק זה.
לישראלים רבים השקעות בקפריסין או פעילות בינלאומית המבוצעת באמצעות חברות קפריסאיות. יש לשים לב ולהיערך לשינויים המרכזיים בהתאם לחוקים החדשים, כדלקמן:

מימון דק
כללי מימון הדק החדשים קובעים שהוצאות מימון בפועל מוגבלות לרף של 30% מסך ה-EBITDA (ההכנסה המתואמת לצרכי מס, לפני מימון, מיסים, פחת והפחתות). הוצאות המימון נטו (לאחר הפחתת הכנסות המימון), העולות על רף זה, אינן מותרות בניכוי בשנת המס, אלא מועברות לשנים העוקבות, ועד למגבלה בת חמש שנים.
עם זאת, קיים "נמל מבטחים", לפיו ככל שהוצאות המימון נטו אינן מגיעות לכדי 3 מיליון אירו באותה שנת מס, הן יותרו במלואן. בחישוב הוצאות המימון העודפות הוחרגו ריביות על הלוואות שניתנו לפני ה-17 ביוני 2016 וכן ריביות על הלוואות לצורך ביצוע פרויקטים בנושא תשתיות ציבוריות. קיימות החרגות נוספות להגבלות הנ"ל במקרים מסוימים.
נציין שלגבי חברה העונה על הגדרות חנ"ז בישראל (סעיף 75ב לפקודה), הוצאות מימון שלא מותרות על פי דיני המס בקפריסין אך דווקא מותרות על פי דיני המס בישראל, עשויות דווקא להיטיב על בעל המניות הישראלי. כך לדוגמא, חברה קפריסאית בעלת הכנסה פאסיבית של 100 אירו עליה היא כפופה למס בשיעור של 12.5% בקפריסין, כפופה להוראות החנ"ז בישראל. ככל שהכנסתה החייבת לצורכי מס בקפריסין תהיה 125 אירו בשל אי התרת הוצאות הריבית, "שיעור המס החל" הינו למעשה 12.5%*125 = 15.63% ולפיכך בעלי מניות החברה לא יהיו כפופים להוראות החנ"ז.

כללי ה-CFC
להבדיל מהוראות החנ"ז בישראל, קפריסין בוחנת הכנסות בחברה נשלטת זרה אך ורק בהקשר של הכנסות שהופקו בעקבות הסדרים "מלאכותיים", כלומר הסדרים שנועדו אך ורק לשם השגת יתרון מיסויי במדינה הזרה בה התאגדה החברה. הכנסה בלתי מחולקת כאמור, תיכלל בבסיס המס של החברה קפריסאית. למעשה מדובר בהוראה אנטי תכנונית שנועדה למנוע את שחיקת בסיס המס בקפריסין על ידי הסטת הרווחים לחברות קשורות תושבות מקלטי מס.
בהתאם להגדרות, ישות נחשבת כ -CFC כאשר הינה תושבת במדינה מחוץ לקפריסין או שהינה מוסד קבע במדינה זרה של חברה קפריסאית, ובה מחזיקה חברה תושבת קפריסין, במישרין או בעקיפין, ביותר מ- 50% מהון המניות או 50% מזכויות ההצבעה או 50% בזכות לרווחים. כמו כן, נדרש כי נטל המס בפועל על הישות הזרה תהא בשיעור נמוך מ-50% מהמס שהיה משולם לו ההכנסות היו ממוסות לפי הדין הקפריסאי (נזכיר כי שיעור מס חברות בקפריסין עומד על 12.5%).
הסדר ייחשב כמלאכותי במידה וחברת ה-CFC לא הייתה הבעלים של הנכסים שהפיקו את ההכנסה או לא הייתה לוקחת את הסיכונים שנוצרו על מנת להפיק את ההכנסה לולא הייתה בשליטת החברה הקפריסאית, אשר מבצעת את הפונקציות האנושיות המשמעותיות בפועל אשר רלוונטיים לאותה הפקת ההכנסה. כלומר הוראות ה-CFC יחולו במצב בו ההון האנושי (substance) נמצא בקפריסין בעוד הרווח מוסט לידי חברה זרה מחוץ לקפריסין.
כללי ה-CFC לא חלים כאשר החברה הזרה הפיקה רווח חשבונאי נמוך מ-750,000 אירו וכן הכנסה שאינה ממסחר נמוך מ-75,000 אירו או כאשר הרווח החשבונאי אינו עובר סף של 10% מהעלות התפעולית (בהתאם לתנאים) לתקופת המס.

הוראה אנטי תכנונית כללית
בהתאם לדירקטיבה המחייבת קיומה של הוראה אנטי תכנונית כללית ("GAAR") ובדומה להוראות סעיף 86 לפקודה, קפריסין הוסיפה סעיף סל המאפשר לקפריסין להתעלם מכל פעולה מלאכותית שננקטת על מנת ליצור יתרון מס בניגוד לתכלית החוק בקפריסין. יראו בפעולה כמלאכותית ככל שלא קיימת הצדקה כלכלית לפעולה מסוימת המשקפת את המציאות הכלכלית האמתית.

אנו ממליצים למשקיעים ישראלים שפועלים באמצעות חברות קפריסאיות, לקבל ייעוץ והכוונה לאור הוראות החוק הקפריסאי החדש והשלכות מס אפשריות בעניינם.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לעו"ד דני פינק ולרו"ח (עו"ד) גדי אלימי, ממשרדנו.

ביום 4.7.2019 ניתן פס"ד של ביהמ"ש העליון בעניין טוונטי האנדרד וחברות נוספות (להלן: החברות או החברה) (ע"א 3012/18), שעיקרו, קביעה חד משמעית כי הוראות פריסת השבח למספר שנים אחורנית, על פי הוראת סעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: החוק), אינן חלות על חברה כי אם על יחיד בשר ודם.
האם התעקשות רשות המיסים להגיש ערעור על קביעת ועדת הערר בסוגיה זו, שאפשרה את הפריסה לחברה – מלמדת על עליה קרובה בשיעור מס חברות? ימים יגידו (בקרוב…).
עובדות המקרה בתמצית
מקרקעין נרכשו ע"י החברות בשנת 2010 ונמכרו בשנת 2015. שיעור מס החברות בשנים 2014-2015 היה 26.5%, ובשנים 2012-2013היה 25%.
על השבח הראלי חל שיעור מס החברות, ובמצב רגיל בשנת המכירה היה חל עליו מס בשיעור 26.5%. החברות ביקשו להשתמש בהוראות הפריסה המתוארות בסעיף 48א(ה), כך שיראו את השבח הראלי כאילו נצמח ב-4 השנים האחרונות (לרבות שנת המכירה), בחלקים שווים, והמס יחול על כל חלק בנפרד. כתוצאה מיישום הפריסה, חסכו החברות 1.5% על מחצית מהשבח הראלי.
מנהל מסמ"ק טען כי פריסת שבח ניתנת להיעשות ע"י נישום יחיד בלבד ולא על חברה. ועדת הערר בניתוח לשוני של כותרת הסעיף המתייחסת לכותרת הסעיף הדנה ב"מוכר" קובעת כי ההגדרה חלה הן על יחיד והן על חברה – ובשל כך אין מניעה להחיל הפריסה גם על חברה, מאותן ההנמקות מיסויות שחלות על יחיד – להקטין או לבטל את "אפקט הדחיסה" – (השבח הראלי כולו הנצמח בשנת המכירה עצמה ומעוות נתוני ההכנסה החייבת והמס החל, אף שהשבח נצמח למעשה על פני מספר שנים קודמות).
רשות המיסים לא ויתרה, ואף שלכאורה נראה שמדובר בעניין לא מהותי ובשברי אחוזי מס – ערערה לביהמ"ש העליון.
ביהמ"ש העליון מנתח ארוכות מאוד את הסוגיה וקובע כי משלושה טעמים לא ניתן לחברה לבצע פריסה:
1. התכלית הכלכלית של הזכאות לפריסה.
2. התנאים למימוש הזכאות לפריסה כהגדרתם בסעיף (ובמילים אחרות: לשון גוף הסעיף ובו "הטכניקה" המיוחסת דווקא ליחיד ולא לחברה).
3. "מהותו של מס חברות והיחס שבינו לבין מס יחיד".
לטעמנו ההנמקות הראשונה והשלישית, אף שהוסברו ארוכות ולוו במונחים יפי שם, אינם משכנעים כלל, וניתן בהחלט לחלוק עליהם.
ההנמקה השנייה – שהינה לשונית פשוטה , אכן יוצרת בעיה למערערות, ומטילה ספק בהחלת הסעיף עליהן, ושופטי העליון החליטו – שאין להחילו עליהן.
בהנמקה הראשונה – טוען ביהמ"ש העליון כי אפקט הדחיסה, שיש לנסות לבטלו או לפחות לצמצמו רלוונטי רק אצל יחידים, כך יקודמו "הצדק האנכי" והצדק האופקי" – שלמעשה מדברים על העיוות בשיעורי המס הגבוהים שיחולו על המוכר לו יחושב מלוא השבח בשנת המכירה גופה, מבלי לחלקו למספר שנים אחורנית.
לדעת ביהמ"ש, אין לסיבה כלכלית זו כל רלוונטיות לחברה, באשר מס החברות הוא קבוע ואינו פרוגרסיבי כבעניינו של יחיד.
(אמנם ביהמ"ש עצמו מציין כי יהא הפרש במס ככל שישתנה בין השנים מס החברות, אך לטעם ביהמ"ש זה "נובע רק מהעדכונים של שיעור המס שנעשו באמצעות חקיקה ולא ממבנה המס גופו"). תמהנו!!
בהנמקה השלישית קובע ביהמ"ש העליון כי מס על חברה הוא בסה"כ "תשלום ראשון – מעין מקדמה, … במודל המיסוי דו – שלבי של החברה ושל היחיד".
משום שהוא רק מקדמה על חשבון המס (מבחינה כלכלית) לצורך פשטות ומשום שממילא שיעור מס חברות הוא נמוך יחסית "כדרכן של הרבה מקדמות" – אין מקום לאפשר לחברות להקטין את חבותו בדרך של ביצוע פריסה.
גם כאן הדברים קשים להבנה ולהסכמה, לטעמנו.

ההנמקה האמצעית, ואף שאין ביהמ"ש קורא לכך במפורש, מסתמכת על לשון גוף הסעיף:
"המוכר רשאי לבקש כי המס על השבח הראלי יחושב… כדלקמן:
(א) בכל אחת משנות המס בתקופת הפריסה – …. וחישוב המס יעשה בשיעור המס הקבוע בסעיף קטן (ב) … וביתרת נקודות הזיכוי שזכאי להן המוכר…"
סעיף קטן (ב) אליו מפנה ההוראה לעייל הוא סעיף 48א(ב) המורה כך:
(1) יחיד יהיה חייב במס על השבח הראלי כאמור בסעיף 121 לפקודה בשיעור של עד 25%… " וכו'.
בשורה אחרונה הן מעניין ההפניה לס"ק ב' המתייחס במפורש ליחיד, ומפנה לסעיף 121 לפקודה הדן בשיעורי מס של יחידים, והן מעניין אזכור נקודות הזיכוי – דבר הרלוונטי ליחיד ולא לחברה, ניתן אומנם להסיק כי כוונת המחוקק היא ליחיד בלבד ולא לחברה.
ובשורת התוצאה – אין יותר פריסת שבח בידי חברות
וכך נפסק פה אחד.

יצוין כי בשולי העניין המרכזי אך בכמחצית מאורך הפסק ניתח השופט עמדתו כי פרשנות חקיקת המיסוי צריכה להתחדד ולהתרענן בבחינת תכליות חיקוק שונות.
שני שופטי העליון שלא כתבו את הפסק, ואף שהסכימו עם תוצאתו, מצננים את קביעתו האחרונה של השופט המרכזי וקובעים כי המצב בפרשני הקיים של חקיקת המס (כפי שנקבע בהלכת חצור) הוא מספק לחלוטין ואין מקום או צורך לשנותו והכלל הוא כזה:
"חוק שיש לו משמעות לשונית אחת בלבד מדבר בעד עצמו ואינו טעון פרוש.
חוק מס שניתן לשוות לו מהבחינה הלשונית, יותר ממשמעות אחת יתפרש באופן הבא: מבין האפשרויות הלשוניות הקיימות חייב הפרשן לבחור את זו אשר תואמת את תכליתו של החוק, דהיינו את מדיניות המס שהחוק בא להוציא אל הפועל.
כאשר מדיניות זו אינה ברורה אף היא, חייב הפרשן לבכר את הפרשנות אשר משווה לחוק את המשמעות המטיבה עם הנישום".

הארות, בשולי הפסק:

• ביהמ"ש מחריג במפורש את קביעתו מחברה שקופה ומחברה משפחתית – ולא דן בהן.

• ומה לגבי חברת בית או שותפות רשומה (שמבחינת חוק מיסוי מקרקעין – הינה חבר בני אדם, וחל עליה מס חברות (ולא כך לעניין דין המס הסופי שיחול על השותפים עצמם).

  לדעתנו פשיטא שלא יהיה דינן של כל הארבע דלעייל, כדין חברה, שדינה נקבע בהלכה זו.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביה"ד הארצי לעבודה (עב"ל 38430-04-18) דחה ביום 4/7/2019 את ערעורו של יעקב גולדז'ק (להלן: המבוטח) לניתוק תושבותו.
נקבע כי מרכז חייו של המבוטח נותר בישראל ושהייתו בחו"ל הייתה לצורכי עבודה. מרבית הזיקות והעובדות מצביעות על כך, לרבות העובדה שאף אחד מבני משפחתו הגרעינית לא עבר להתגורר עמו בחו"ל, והוא היה יוצא ונכנס לישראל חליפות.

תמצית עובדתית

• המבוטח עלה לישראל והתגורר בה עשרות שנים, הקים משפחה, ורכש עם רעייתו דירת מגורים ודירה נוספת להשקעה.

• בסוף שנת 2000 עבר להתגורר בפולין לצורכי עבודה. כל משפחתו: אשתו, ילדיו ונכדיו נשארו לגור בישראל.

• חילק זמנו בין ישראל ופולין, הגיע ארצה לביקורים תכופים, בעיקר לסופי שבוע.

• תמך כלכלית ברעייתו, בחשבון הבנק המשותף בישראל הותיר סכומים משמעותיים.

• במהלך תקופה זו קיבל שרותי בריאות בישראל, רעייתו הגיעה מדי פעם לבקרו בפולין.

• בשנת 2002 רכש אזרחות פולנית, רכש בפולין 3 דירות, אחת למגורים ושתיים להשקעה. הדירות רשומות על שם שני בני הזוג.

• בבעלותו חשבונות בנק בפולין, שם גם קיבל מדי פעם שרותי בריאות.

• ב- 3/10/2002 הודיע למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כי מתגורר בקריית חיים, מ- 10/2002 לא עובד בארץ, וביקש לקבל פנקס תשלומים מהמל"ל. המבוטח לא ערער על הקביעה לראותו כתושב.

• בשנת 2008 פנה לרשות המיסים וביקש לקבל אישור תושבות ישראלית, עבור שלטונות המס בפולין.

• בשנת 2014 הגיש בקשה למל"ל לראותו כתושב חוץ, החל משנת 2002, ולהשיב לו את דמי הביטוח ששולמו "בטעות". הבקשה נדחתה ונקבע כי הוא נחשב כתושב ישראל כל השנים.

• המבוטח ערער בפני ביה"ד לעבודה ונדחה מהטעם כי בתקופות האמורות עבר לפולין למטרות עבודה ופרנסה בעוד משפחתו נשארה בארץ, תוך שמירת קשר הדוק ורצוף. רכישת הדירות היא לדעת ביה"ד היו למטרות השקעה מה עוד שעסק בייעוץ בהשקעות בנדל"ן. הקשר המשפחתי והכלכלי לא נותק.

  על כך ערער בפני ביה"ד הארצי.

דיון והחלטת ביה"ד הארצי
ביה"ד הארצי קובע כי בדין דחה ביה"ד האזורי את תביעתו.
התמונה הכוללת המצטיירת שהמבוטח עבר לפולין לצורכי תעסוקה בלבד. וכי שמר במשך כל הזמן על זיקות עמוקות ואמיצות לישראל. זאת, משאף אחד מבני משפחתו הגרעינית לא עבר להתגורר עמו בפולין.

מנימוקי ביה"ד
במשך כל השנים ביקר באופן רציף ותכוף בארץ. בישראל הותיר נכסים, דירות למגורים ולהשקעה וחשבונות בנק עם סכומים משמעותיים.
כפי שנקבע בהלכות סלומון כהן ואחרים, לצורך בחינת התושבות יש לבחון את מירב הזיקות בשני היבטים:
המבחן האובייקטיבי , היכן מצויות מרבית זיקותיו של האדם, וההיבט הסובייקטיבי – מה היו כוונותיו, והיכן הוא ראה את מרכז חייו .
ראה לעניין זה בהרחבה מבזקי מס 789,787,759 ועוד.
בעניינו נקבע כי:
בהיבט האובייקטיבי – אף לא אחד מבני משפחתו הגרעינית עבר להתגורר עמו בפולין, ביקר בישראל באופן רציף ותכוף – קרי שלושה ימים מתוך כל עשרה ימים ונותרו לו נכסים בישראל (דירת מגורים, דירה להשקעה וחשבונות בנק בסכומים ניכרים) .
בהיבט הסובייקטיבי – ישנה חפיפה עם הנתונים העובדתיים לעייל.
כמו כן העובדה שביקש בשנת 2008 אישור מרשות המיסים בישראל שהינו תושב ישראל, מעידה על הזיקה שקושרת אותו לישראל, בעוד שהזיקה לפולין הינה בעיקר עסקית.

"בנסיבות אלה, המבחן האובייקטיבי והסובייקטיבי מובילים לטעמנו למסקנה כי עת יצא המערער מהארץ בשנת 2002 הייתה יציאתו ארעית, וזו לא אצרה את הכוח לנתק את זיקתו האיתנה של המערער לישראל".
בקשת המערער לקבוע כי תושבותו נותקה בשנת 2002, נדחתה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות למר חיים חיטמן ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.