מבזק מס מספר 793 - 1.8.2019

ביום 24.7.2019 פרסמה רשות המיסים חוזר מ"ה 1/2019 (מתוקן) בנושא סיווג מניות בכורה לצרכי מס. החוזר סוקר את הרקע החוקי התייחסות החשבונאות, זכויות שונות הצמודות למניות אלו, ודין התשלומים שמשלמת החברה שהנפיקה אותן.
להלן עיקריו:

רקע רגולטורי
על פי חוק ני"ע – חברות ציבוריות, רשאיות להנפיק מניות בכורה אשר מקנות זכות עדיפה בדיבידנדים אך אינן מקנות זכויות הצבעה.
על פי חוק החברות – חברות פרטיות רשאיות להנפיק מניות בכורה, המקנות זכות עדיפה בחלוקת דיבידנדים וגם זכויות הצבעה מיוחדות.
הזכויות העדיפות בחלוקת הדיבידנדים למניות הבכורה – מועד החלוקה וחישוב הסכום, נקבעים בעת הנפקת מניות הבכורה.
לאור האמור, מניות הבכורה מהוות, הלכה למעשה, אמצעי לגיוס הון, תוך הימנעות מדילול זכויות ההצבעה של בעלי המניות הרגילות. בהתאם לכללי החשבונאות ניתן לסווג מניות בכורה כהון עצמי, כהתחייבות פיננסית או כמכשיר מורכב – אשר תלוי בתנאים נוספים שנקבעו בעת הנפקתן.
להלן דוגמאות לזכויות השונות או התנאים הנלווים להן: דיבידנד בכורה בשיעור קבוע מע.נ, צבירת דיבידנד שטרם שולם, השתתפות ברווחים מעבר לדיבידנד הבכורה, זכות/אופציה לפדיונן (של המחזיק/המנפיקה) תמורת הערך הנקוב המרה למניות רגילות לפי שער קבוע מראש, ועוד.
תקן חשבונאי בינ"ל – 32IAS – העוסק בהצגת מכשירים פיננסיים אשר נקבע במסגרת כללי ה- IFRS (להלן – התקן), קובע כי מהותו של המכשיר הפיננסי ולא צורתו המשפטית היא הקובעת את אופן סיווגו בדוח הכספי של החברה. לפיכך, בהתאם לתנאי ההסדר החוזי שיצר את מניות הבכורה יש לסווג אותן כהתחייבות פיננסית / מכשיר הוני או לחילופין כמכשיר מורכב (מכשיר בעל מאפיינים הוניים לצד מאפיינים של התחייבות פיננסית).
יובהר כי, התקן לא כולל הוראות מפורטות לעניין סיווג מכשיר פיננסי מסוג מניות בכורה, אולם התקן מפרט דוגמאות לעניין סיווג מניות בכורה, למשל:
מניית בכורה הכוללת חובת פדיון של המנפיק בסכום ומועד קבועים מראש או שמקנה למחזיק, זכות לדרוש מהמנפיקה לפדות כאמור – היא התחייבות פיננסית.
מניית בכורה שאינה ניתנת לפדיון ושזכאותה לדיבידנד (נצבר או לא) נתונה לשיקול דעתה של המנפיקה – היא מכשיר הוני.
ניתן להיווכח כי אופן הסיווג של מניות בכורה כאמור לעיל תלוי בין השאר בשליטה של החברה בהתרחשות או אי התרחשות של אירועים מסוימים:
אם אירועים/נסיבות אשר מאפשרים פדיון של מניות בכורה הם בשליטת החברה המנפיקה, הרי שמניות בכורה יסווגו כמכשיר הוני, ולהיפך. אם ישנה מחויבות של למנפיקה לשלם תשלומים כלשהם (למשל חובה לחלק דיבידנד) – הרי שמדובר במכשיר מורכב, הכולל רכיב התחייבותי (בגין תשלומי הדיבידנד) ורכיב הוני.
בנוסף, עפ"י סעיף 312 לחוק החברות, מניות בכורה הניתנות לפדיון (כמו גם ני"ע אחרים הניתנים לפדיון) לא תחשבנה כחלק מהונה העצמי של החברה המנפיקה (קרי, ייחשבו כ"ניירות ערך בני פדיון" כלשון חוק החברות, אשר לא יהוו חלק מ"כרית הביטחון" של הנושים). לפיכך לא יחולו עליהן, בין היתר, כללי חלוקת רווחים עפ"י סעיפים 302 ו- 303 לחוק החברות (להלן – כללי החלוקה). יש לציין כי במקרה זה, הסיווג החשבונאי כאמור לעיל בדוח הכספי הוא שייקבע את מעמדן כ"ניירות ערך בני פידיון" לעניין כללי החלוקה.

היבטי מיסוי על פי החוזר
1. ככלל, מניות בכורה תסווגנה לצרכי מס כהון מניות (לרבות מניות בכורה המסווגות חשבונאית כמכשיר פיננסי מורכב בהתאם לתקן), והתשלומים מכוחן – כדיבידנד ביד המקבל.
2. אם מניית בכורה (שאיננה מקנה זכויות הצבעה) תסווג חשבונאית כהתחייבות פיננסית עפ"י התקן, וכן בתנאי שדיבידנד הבכורה נקבע בשיעור קבוע מהערך הנקוב של מניית בכורה במועד ההנפקה – אזי זו תסווג כהתחייבות גם לצרכי מס. במקרה שכזה הרי שדיבידנד הבכורה יסווג כהכנסת ריבית בידי המקבל ולחברה המנפיקה תותר הוצאת מימון/ריבית לצרכי מס בהתאם לכללי התרת ההוצאה בדיני המס.
ככל שהדיבידנד האמור – אינו בשיעור קבוע, הדבר בצריך עיון
3. אם אירועים או נסיבות אשר מאפשרים פדיון של מניות הבכורה ו/או תשלום הדיבידנד הבכורה הם בשליטת החברה המנפיקה (למשל: צורך באישור דירקטוריון החברה לכך) – מניות בכורה תסווגנה כהון עצמי ולא כהלוואה, לכל עניין.

לאור האמור פורטו בחוזר הדוגמאות הבאות לעניין סיווג לצרכי מס של מניות בכורה:
1. מניות בכורה הכוללות חובת פדיון (של המנפיקה/אופציה של המחזיק לחייב את המנפיקה) תסווגנה חשבונאית כהתחייבות.
אם הן אינן כוללות זכויות נוספות (כגון זכות הצבעה) – תסווגנה כהתחייבות לצרכי מס.
זכאות לדיבידנד בשעור קבוע – לא תשנה את הסיווג.
2. מניות בכורה שאינן ניתנות לפדיון – תסווגנה כהון עצמי במנפיקה, גם אם חשבונאית מניות בכורה אלו מהוות התחייבות פיננסית.
קרי, דיבידנדים שיחולקו למחזיקים במניות בכורה לא יותרו כהוצאה לצרכי מס במנפיקה (ויחשבו כדיבידנד).
3. מניות בכורה (לא צוברות) המחייבות פדיון במזומן תוך חמש שנים, והדיבידנד מחולק (אם בכלל) עפ"י שיקול דעתה של המנפיקה (חשבונאית תסווגנה כמכשיר מורכב, כאמור לעיל) – תסווגנה לצרכי מס כהון עצמי במנפיקה, ודיבידנדים שיחולקו בגינן לא יותרו כהוצאה לצרכי מס במנפיקה (ויחשבו כדיבידנד).

ניתן לראות כי התיאורים דלעיל, אינם מכסים את מלוא מרחב האפשרויות, וכי כל קומבינציה אחרת של נתוני היסוד בעת הנפקת מניות הבכורה – עשויה להביא לסיווגים שונים לצרכי מס.

דוגמאות להיבטים נוספים לסיווג לצורכי מס, לדעתנו:
– סעיף 3(ט1) לפקודה:
השקעה במניות בכורה של חברה שהיא גוף שקוף ככל שיחשבו כהון ולא כהתחייבות, לא יחשב הדבר כמשיכה.
מאידך – עלות מניות בכורה בידי בעל מניות מהותי, שתסווגנה לצרכי מס כהתחייבות עשויה להיחשב כ"יתרת זכות" שניתן לקזזה מיתרת החובה שלו באותה חברה.
– שינוי זכויות מניות בכורה תוך כדי חייהן, בשונה מהזכויות שנקבעו בעת הקצאתן, יכול להביא לשינוי בסיווג עצם יתרת ההשקעה, וכן בסיווג התשואות כדיבידנד/ריבית.
– בעל מניות המחזיק מניות רגילות ומניות בכורה באותה החברה, אשר סווגו לצרכי מס בלבד כהתחייבות, הרי בעת מכירת כלל המניות על ידו תחשב מכירה זו למכירת מניות+ הלוואה, ויש לחשב את רווח ההון עפ"י הוראות סעיף 94א לפקודה. קרי, התמורה מעבר לגובה ההלוואה הצמודה למדד תיוחס למניות הרגילות בלבד (לעניין חישוב שכבות המס, מס היסטורי ועוד).

לעמדתנו, הגיוון הרב האפשרי בהצמדת זכויות למניות בכורה הינו רב ומושפע מנסיבות רבות ומגוונות, לפיכך על כל חברה המתכוונת להנפיק מניות בכורה שכאלה או שכבר הנפיקה – לבחון היטב את הסיווג לצרכי מס בעת הכנת דו"ח ההתאמה למס.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל ואבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

לאחרונה נשאלנו בקשר להחלת הוראות מחירי העברה ביחס לשירותים שמעניק סניף בישראל של חברה זרה (הנחשב למוסד קבע בישראל בהתאם לאמנת המס) לחברה בת ישראלית בבעלות אותה חברה זרה.
האם חלים כללי מחירי העברה במקרה כזה?
סעיף 85א לפקודת מס הכנסה (מחירי העברה) קובע כי במקרה בו נעשית עסקה בינלאומית בין צדדים שמתקיימים ביניהם יחסים מיוחדים (לרבות בין חברה אם לחברה בת המוחזקת בשיעור של 50% לפחות), יש לדווח על תוצאותיה בהתאם למחירי השוק, ולכך נלוות הוראות שונות, כגון: חובת תיעוד עפ"י דרישה, צירוף טפסים ייעודיים לדוח השנתי, סמכויות פקיד השומה וכיו"ב.
במקרה הנדון, מוסד הקבע אינו מהווה ישות משפטית נפרדת אלא נוכחות כלכלית של ישות משפטית זרה- היא החברה האם. לפיכך, העסקה המדוברת היא עסקה שבין החברה האם הזרה לחברה הבת הישראלית, ומשכך, מדובר בעסקה בינלאומית ויש להחיל לגביה את הכללים הרלוונטיים.

ואולם, אם נחתור לתכליתן של הוראות מחירי העברה, הרי חקיקתן נועדה למנוע הסטתם של רווחים העשויים להיות ממוסים במס ישראלי לטריטוריה אחרת, שבה בד"כ שיעור המס נמוך יותר, באופן שיקטין את חבות המס הכוללת של הקבוצה. וכדברי חוזר 3/2008 בעניין מחירי העברה: "לעסקאות בינלאומית יש משמעות מיוחדת בהיבט המס לאור העובדה שקביעת המחיר באופן בלתי נאות בין הצדדים, עשויה לחלק את כלל הרווח מהעסקה כך שחלק ממנו הראוי להתחייב במס בישראל עשוי שלא להתחייב בה ולא יראו אותו כרווח שהופק או נצמח בישראל על פי הכללים הרגילים", והתייחסויות דומות קיימות גם בהמשך החוזר.
במקרה המתואר, ממילא חבים הן מוסד הקבע והן החברה הבת הישראלית, במס חברות בישראל. אילו היה מדובר בעסקה שבין שתי חברות ישראליות קשורות, גם אם מחיר העסקה נבחן תחת הפריזמה של צדדים קשורים, עדיין לא יחולו כללי מחירי העברה, ככל הנראה מהטעם שממילא חל מס מלא על שתי החברות (להוציא מקרים של קיזוז לא נאות של הפסדים הנבחן ומטופל בהתאם לטענת המלאכותיות הקיימת בסעיף 86 לפקודה).

רשות המסים יזמה שינוי חקיקה (במסגרת הצעת חוק מספר 238 מינואר 2017) ובגדרו נעשה ניסיון שטרם הבשיל לכדי חקיקה, להגדיר מוסד קבע כנישום ישראלי עצמאי וכך להשית את כללי מחירי העברה גם על עסקאות שבין מוסד הקבע לחברה הזרה (אשר בבעלותה מוסד הקבע), על אף שאין מדובר בעסקה ה"קלאסית" במובן שקשורות בה שתי ישויות שונות. האם מכאן ניתן ללמוד כי רשות המסים מבקשת לייחס למוסד קבע זהות של חברה בת ישראלית?
ואם נחזור לדוגמא הנדונה, הרי עסקה בין שתי חברות ישראליות (גם אם נשלטות על ידי אותה חברת אם זרה) אינה מהווה עסקה הכפופה לכללי מחירי העברה.
מנגד, ישנה בכל זאת "העדפה מיסויית" להסיט רווחים לזכות מוסד הקבע חלף רישומם בחברת הבת הישראלית, גם אם שניהם חייבים במס חברות מלא, בשל העובדה שהעברות כספיות שבין מוסד הקבע לבין החברה הזרה אינן נחשבות לחלוקת דיבידנד (בהיעדר מס סניף בישראל) בעוד שבחלוקות מחברה בת ישראלית לחברה האם הזרה, יחול מיסוי בשיעור החל על דיבידנדים עפ"י האמנה.

כמענה לשאלה שנשאלה בכותרת המבזק ביחס למקרה הנבחן, האם לפעול לפי הספר או שמא לפי השכל, הרי שבכל הנוגע לחבויות הדיווח (למשל צירוף הטופס הרלוונטי), ראוי לפעול לפי הספר. ייתכן כי המשקל המאזן בין הספר לשכל, יהיה טמון באפשרות לתעד את מחירי העסקה (חקר תנאי שוק- Study) בהיקף מצומצם ותמציתי ביחס לעסקאות הקלאסיות אליהן כיוון המחוקק.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו ולשאר חברי הצוות הבינלאומי, ממשרדנו.

ביום 24.7.2019 ניתן פס"ד בוועדת הערר בעניין גליס (ו"ע 49026-07-17), שדן בסוגיה חדשנית שטרם נדונה עד עתה בפסיקה והיא: החלה/אי החלה של הוראות פרק הנאמנויות בפקודת מס הכנסה, על העברת נכסי מקרקעין בישראל מיחיד, לנאמנות.
הוועדה קבעה פה אחד – ישנה החלה, ועל כן אין חבות המס שבח ובמס רכישה על העברה כאמור.
עובדות הפסק והפרטים הקטנים, הינם רבים, והניתוח ההיסטורי/כרונולוגי/תכלית החקיקה – ארוך. על כן נביא בשיא התמצית את הנקודות העיקריות בלבד:

תמצית עובדתית והסוגיה במחלוקת
בתחילת 2016 נחתם הסכם בין יחידי גליס, תושבי חוץ (להלן- גליס או היוצר) , לבין חברת נאמנות עו"ד בישראל (להלן-הנאמן) להקמת נאמנות – TRUST (להלן- הנאמנות). ההסכם כלל העברת זכויות במקרקעין בישראל מגליס לנאמנות.
הנהנית היחידה בנאמנות היא נכדתם של גליס תושבת ישראל (להלן – הנהנה).
להסכם הנאמנות היו תנאים רבים, שעיקרם: הנכסים מתנתקים מהיוצר. היוצר יפעל לפי הנחיות מראש ויחלק כספים ונכסים לנהנה לפי שיקול דעתו, בכפוף לאישור "מגן הנאמנות", אשר בסמכותו גם להחליף/להוסיף נאמן ו/או נהנים.
הוקמה חברה להחזקת נכסי נאמנות, והיא כמו גם הנאמנות עצמה דווחה לפקיד השומה כחוק.
הוגשו לרשות המיסים דיווחים על העברת נכסי המקרקעין ללא תמורה, בטענת פטור: חלות על הנאמנות הוראות פרק הנאמנויות בפקודה, (ובהעדר סעיף פטור מתאים (בטפסים ובכלל – בחוק מסמ"ק), נטען לפטור לפי סעיף 3 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן – החוק) (סעיף הפוטר העברת נכסים לסוגים מסויימים מאוד של נאמנים הפועלים לפי חוק, כגון נאמן בפשיטת רגל, אפוטרופוס, ועוד)).
מנהל מסמ"ק קבע כי אין תחולה לעניין מקרקעין, להוראות פרק הנאמנויות בפקודה, ואין סעיף פטור בחוק – ועל כן עצם ההעברה לנאמנות חייבת במיסי שבח ורכישה (ובמכירת המקרקעין בעתיד ע"י הנאמנות לנהנים – יחול מס שבח ומס רכישה נוסף).

נקודות מטענות מנהל מסמ"ק בערר (טענות המערערים, נטמעות בפסק הדין)

• בחוק יש רק פטור בהעברה מנאמן לנהנה (סעיף 69). אין פטור בהעברה מיוצר לנאמן.

  (הערה שלנו: גם מיוצר שהוא נהנה, לנאמן).

• למגן הנאמנות ניתנה סמכות רחבה מדי: החלפת הנהנים. על כן אין מדובר בנאמנות על פי החוק. (הנאמנות – לגביה מתייחס סעיף 69. לעניין זהות הנהנה בנאמנות כזו, ישנה פסיקה נרחבת).

• לא הוגשה הודעת נאמנות לפי סעיף 74 לחוק.

• העברה פטורה לנאמן בחוק, קיימת רק בסעיף 3 לחוק. זוהי רשימה סגורה. כל מקרה אחר שאינו מצוי בה הינו העברה חייבת.

• חוזר מס הכנסה – 3/2016 תומך במפורש בעמדה כי העברת נכסי מקרקעין אינה נכללת בפרק הנאמנויות בפקודה, ויחולו הוראות החוק בלבד.

נקודות מניתוח ועדת הערר ופסק הדין

• בפרק הנאמנויות :

  נכס – לרבות מקרקעין בישראל.

  בנאמנות תושבי ישראל – הקניה לנאמן ללא תמורה, אינה מכירה לעניין חלק ה' (רווחי הון). בנאמנות קרובים – הקניה לנאמן ללא תמורה – נחשבת כהעברה ישירה מהיוצר לנהנה.

• בחוק ישנם רק שני סוגי "נאמנויות": נאמנים ונושאי תפקיד על פי חיקוק (סעיף 3 לחוק), ונאמנות שהיא בעצם שליחות (לגביה מתייחסים: הודעה בעת הרכישה ע"י נאמן (סעיף 74) והעברה פטורה בעתיד מנאמן לנהנה – (סעיף 69)).

  אין בחוק כל התייחסות לנאמנות מסוג TRUSR.

• אף שבעבר קבע ביהמ"ש העליון כי סעיף 3 הינו רשימת מקרים סגורה, הרי שכיום ישנן דעות מלומדים הסוברות אחרת.

• סעיף 3 ורשימת המקרים בו אינו "הסדר שלילי".

• ההוראה בפרק הנאמנות בפקודה הקובעת כי הקניה לנאמן ללא תמורה אינה מכירה לעניין חלק ה' לפקודה (רווחי הון) – אף היא אינה "הסדר שלילי".

• אין הצדקה לעשות אבחנה בין נכסי הון לבין נכסי מקרקעין בעניין זה: למשל העברת מניות חברה תעשייתית עם נכס מקרקעין (שאינה חייבת במס לפי פרק הנאמנויות) מול העברת חברה עם נכס המקרקעין לבדו, מקרקעין בחו"ל (כנ"ל) מול מקרקעין בישראל, ועוד.

• העדר התייחסות ברורה בחוק, להעברת נכסי מקרקעין לנאמנות הינה "לקונה" , אותה יש למלא ולהשלים לפי תכלית החקיקה, תוך שאיפה להרמוניה בין הוראות הפקודה והוראות החוק.

• המחוקק גילה דעתו לפי המינוחים בהגדרות בפקודה, כי הוראות פרק הנאמנויות יחולו גם על נכסי מקרקעין.

• הודעה לפקיד השומה על יצירת נאמנות והקניית נכס לנאמנות על פי פרק הנאמנויות שקולה כנגד הודעה לפי סעיף 74 לחוק.

• החוק הוא מקרה פרטי של המכלול העוסק ברווחי הון בפקודה.

  בעניין חוזר מס הכנסה 3/2016 בעניין נאמנויות – הקובע כי פרק הנאמנויות בפקודה דן רק על התשואות מנכס המקרקעין אך לא על הקניית הנכס לנאמנות, תוך קביעה כי בהקניה יש לראות כאילו העביר היוצר את הנכס במתנה לנהנה – קובעת הוועדה, כי לא ברור מניין שאבה רשות המיסים את הסמכות לפרוש זה , שכן "האמור בחוזר… אינו מחייב את בית המשפט, ונדמה כי רשות המיסים "נטלה" לידיה את הסמכות של המחוקק בנושא זה".

• "קבלת עמדת המשיב, במקרה דנן, לפיה ההקניה לנאמנות של נכסי מקרקעין בישראל תיחשב כמכירה כבר בשלב ההקניה, כאילו הנאמן רכש את המקרקעין ותחויב במס שבח ומס רכישה, וביום העברת המקרקעין לנהנה יחול מס שבח ומס רכישה נוסף כמכירה מהנאמן לנהנה, תביא לתשלום מס לא אמת".

• "המסקנה היא שעלינו להשלים את ה"לאקונה" שבחוק מיסוי מקרקעין לפי עקרונות המיסוי שנקבעו בפרק הנאמנויות שבפקודת מס הכנסה ולראות את ההקנייה במקרה דנן, מהיוצר לנאמן, כאירוע שאינו נחשב כ"מכירה", הן לעניין מס השבח והן לעניין מס הרכישה, ומועד אירוע המס ידחה למועד החלוקה בפועל או במכירה".

הערר נתקבל.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 14 ביולי 2019 דחה ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 34053-07-17) את תביעתה של גב' פריאנטה (להלן: המבוטחת) לתשלום דמי לידה בגין הכנסותיה משכר, בשל איחור בהגשת התביעה.

רקע חוקי ופסיקה

• סעיף 296 לחוק קובע כי כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. הוגשה התביעה באיחור, תשולם אחורנית עד 12 חודשים.

• בהקשר לסעיף השיהוי נפסק במספר מקרים כי הסעיף עומד בתנאי פיסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וזאת בהתחשב בתכלית גמלאות הביטוח הלאומי, בצורך במימון קצבאות על ידי כספי המוסד, וכן בכך שאין לעודד מבוטחים להשתהות בהגשת תביעה לגמלה.

• עובדת עצמאית מקבלת דמי לידה בדרך כלל באופן אוטומטי.

• מעסיקים רבים מגישים תביעה לדמי לידה במקום עובדותיהם שילדו .

תמצית העובדות

• המבוטחת ילדה בשלהי שנת 2014. טרם הלידה עבדה כעובדת שכירה וכעובדת עצמאית.

• כעובדת עצמאית, לא נדרשה להגיש תביעה למל"ל לדמי לידה, והללו שולמו לה אוטומטית.

• לאחר כשנתיים, הבחינה כי לא קבלה דמי לידה בגין עבודתה כשכירה, והגישה תביעה, שנדחתה עקב איחור בהגשתה.

• לטענתה, חשבה כי בדמי הלידה ששולמו לה נכללה התייחסות לשני מקורות הכנסותיה, והמעסיק היה אמור לטפל בתביעה למל"ל.

  כמו כן הצהירה כי לא קבלה את המכתב שהמל"ל טען ששלח אליה בסמוך לאחר הלידה, לפיו אושרה זכאותה לדמי לידה כעובדת עצמאית, תוך הערה כי ככל שהינה גם עובדת שכירה, עליה להגיש בשל כך תביעה נפרדת על גבי טופס בל/ 355.

דיון והחלטה

• על פי הפסיקה, גם אם המבוטחת לא קבלה המכתב האמור, וגם אם הפר המל"ל את "חובת היידוע", אין בכך כדי להקנות זכות לתשלום רטרואקטיבי למבוטח מעבר להוראות החוק.

• בהלכת יהלום נקבע כי:

  "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות…

  התנהגותו של גוף ציבורי, דוגמת המוסד לביטוח לאומי אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק…

  על המוסד מוטלת החובה לפעול על פי הוראות החוק ואף מקום בו המוסד הטעה מבוטח אין הוא רשאי להעניק לו זכויות בלי שהן מעוגנות בחוק".

• לאור עובדת השיהוי, נדחתה התביעה.

הערות שוליים
נציין ונפנה למבזק מס מספר 686 מיום 11.5.2017, ובו מקרה דומה למקרה דנן. שם נקבע בביה"ד הארצי (הלכת איילת כהן) ההיפך: כי המל"ל מנוע מלטעון טענת שיהוי.
עם זאת ננסה לאבחן המקרים – כפי שעולה מהעובדות כמתואר בפסקי הדין:
בבחינת המכתב שצורף לקבלת דמי הלידה כעצמאית מצינו כך:
בעניין איילת כהן – צוין בו בין היתר כי היא מקבלת דמי לידה בשל הכנסותיה כעצמאית (אשר סכומם הסופי ייקבע על פי נתוני השומה הסופית במס הכנסה). זאת, בעוד שבמקרה דנן הוספה פיסקה למכתב ובו נכתב כי "אם הינך גם עובדת שכירה עליך להגיש תביעה אישית על גבי טופס …".
תוספת משפט זה למכתב, יכול ומהווה את ההסבר של המל"ל לכך שאי ההבנה או הטעות של המבוטחת בדבר הצורך להגיש תביעה גם לגבי הכנסותיה כשכירה, כפי שביה"ד הארצי במקרה איילת כהן ייחס למבוטחת, לא ממש יכול להתקיים במקרה דנן.

בנוסף ניתן לומר כי נתוני השכר של הגברת איילת כהן היו ידועים למל"ל כל העת, בהיותה בעלת שליטה בחברה בה הועסקה, ומאופן חובת דיווח טפסי 102 בגין בעלי שליטה, וזוהי סיבה נוספת מדוע שם, לא נתקבלה טענת השיהוי.
כך או אחרת וכל עוד לא נאמר אחרת, נחזור ונדגיש ליולדות השכירות (גם אם הן גם עצמאיות, וקיבלו דמי לידה אוטומטית) חובה עליכן להגיש תביעה נוספת לדמי לידה בגין עבודתכן כשכירות (אלא אם הוגשה תביעה כזו על ידי מעסיקכן במקומכן), ללא דיחוי לאחר הלידה, ולהימנע מסוגיית השיהוי.

פרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.