ביום 23 ביולי 2019 התקבל בביהמ"ש העליון ערעור פקיד השומה בעניין ידין סגל וחברת סומת מבנים (ע"א 7481/17).
ביהמ"ש קבע כי הפסד הון שנוצר בעסקה בקבוצת סומת, וקיזוזו מרווח הון אחר שנצמח בזמן סמוך – הינו עסקה מלאכותית, והקיזוז נשלל.

להלן תמצית העובדות החשובות (חלקן מפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי):
מר ידין סגל (להלן – ידין) הינו בעלים של מס' חברות. בתחילת דצמבר 2005 מכר חברה זרה שבבעלותו, ונצמח לו רווח הון כ-11 מליוני ש"ח. ידין הוא נישום מייצג בחברת סומת מבנים, חברה משפחתית. במחצית שנות ה- 90 רכשה סומת מבנים קרקע בכ-20 מליון ₪, חלק בהלוואת בעלים, וחלק במימון בנקאי. בהמשך נמכר המגרש לחברה משותפת עם צד ג', והוזרמו אליה הלוואות בעלים ובנקאיות נוספות.
בשלהי דצמבר 2005, בהסתמך על שמאות, החברה המשותפת עשתה עסקת קומבינציה עם קבלן על המגרש הנדון, והתברר כי המגרש שווה הרבה פחות מההלוואות שהושקעו בו. בסמוך, מכרה סומת מבנים את מניותיה בחברה המשותפת בסכום נמוך, לחברה קשורה אחרת, חסרת נכסים או פעילות, ומחקה בספריה את יתרת הלוואות הבעלים שנותרו לה בחברה המשותפת. מכל האמור נוצר לסומת מבנים הפסד הון של כ-11 מיליון ₪.
בהיותה חברה משפחתית, הפסד ההון עלה לנישום המייצג – ידין, וקוזז מרווח ההון שנצמח לו כאמור לעייל.
(יצוין כי מחיקת הלוואות הבעלים, לא באה לידי ביטוי בחברה המשותפת, וזו לא רשמה כל הכנסה ממחילת חוב).
ביהמ"ש המחוזי, שהתבסס על הלכות מרחיבות בעניין קיזוז הפסדים כגון הלכת בן ארי, הלכת סלון מרכזי, הלכת מודול בטון, הלכת דמארי והירשזון וכו, שוכנע עובדתית כי שווי השקעות סומת מבנים בחברה המשותפת ירדו לטמיון וכי במועד עסקת הקומבינציה התגבשו הפסדים אלה והם הפכו לראויים להכרה לצורך מס. כמו כן שוכנע כי היה טעם מסחרי מובהק למכירת החברה המשותפת לחברה הקשורה, והוא העברת המניות לחברה שאין לה נכסים אחרים, כך שתינתן ערבות לבנק מבלי לסכן נכסי נדל"ן אחרים ושחרור נכסיה האחרים של סומת מבנים מסכנת מימוש וכינוס ע"י הבנק.
ביהמ"ש העליון מתווה את אופן הניתוח: ראשית לבחון האם היה הפסד הון לצורכי מס עוד טרם עסקת מכר מניות החברה המשותפת, ואם רק עסקת המכר מגבשת את הפסד ההון יש לבחון האם היא אמנם מלאכותית, כטענת פקיד השומה.

קביעת פסק הדין
ביהמ"ש העליון קובע כי שגה ביהמ"ש המחוזי בקבלו כי עוד טרם ביצוע עסקת מכר המניות לחברה הקשורה נוצר הפסד הון מוכר לצורכי מס.
המבחן לבחינת הפסד ההון הינו מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי (ירידת ערך ההשקעה, וסיכוי נמוך לגבות הלוואת הבעלים).
ביהמ"ש קובע כי לא הוכח שההשקעה ירדה לטמיון, וכן כי טרם בשלו התנאים להכרה בהלוואת סומת מבנים לחברה המשותפת כחוב אבוד, זאת בין השאר כי יתכן ועסקת הקומבינציה תציף ערך עתידי גבוה יותר למגרש, וכן כי בחברה המשותפת, וכן בצד ג' השותף בה, לא היה כל ביטוי למחיקת יתרת הלוואת הבעלים של סומת מבנים.
משכך עובר ביהמ"ש העליון לניתוח "איכות" עסקת המכר אשר הצמיחה לטעמו את הפסד ההון:
ביהמ"ש העליון רואה בעסקה בין צדדים קשורים המצמיחה הפסד הון מהותי, בסכום הקרוב לסכום רווח הון שנוצר בעסקה אחרת, כשעסקת ההפסד נעשית בסמוך לעסקת רווח ההון, כעסקה שנקודת המוצא לדיון בה הינו שהינה עסקה חשודה.
בדחותו את ההנמקות הכלכליות לעסקת מכר מניות החברה המשותפת, ולטעמנו, בעיקר לאור הדחיפות שבביצוע, ממש בסמוך לעסקה האחרת בה נצמח לידין רווח הון, ומשידין עצמו מימן את עלות רכישת מניות החברה המשותפת, באשר לרוכשת לא היו כל נכסים או פעילות אחרים קודם לכן, קובע ביהמ"ש העליון, כי עניין לנו בעסקה מלאכותית, אשר פקיד השומה רשאי להתעלם ממנה. וכך נפסק.

כמו במספר לא מועט של פסקי דין, וכפי שהתרענו בעבר, הפסיקה בנושא של מחילת הלוואות בעלים או ביצוע עסקאות בין צדדים קשורים לשם גיבוש הפסד הון בידי היחיד, ביוזמת הנישום (הן בסכום והן בעיתוי) הינה מצמצמת ודווקנית, ולצערנו בהחלט מביאה למצב של הטלת מס על רווח שאינו אמיתי או אינו קיים, באשר לנישום שהתעשר מחד, ישנו חסרון כיס ברור מאידך, ובתי המשפט מקשים על צירופם של הללו יחד, ומיסוי הרווח הכלכלי בלבד.
יש להתריע בפני הנישומים, כי מחילת הלוואות שנתן בעל שליטה לחברה בשליטתו או ביצוע עסקה עם צד קשור, על מנת לגבש הפסד הון בסמוך לעסקה בה נצמח רווח הון – עלולה במרבית המקרים להחשב עסקה מלאכותית וההפסד לא יותר.
והיכן הזכות החוקתית לתכנון המס שטבע אותו בית משפט עצמו בהלכת חזון: (ע"א 4639/91):
"זכותם – ואף חובתם – של מומחים בענייני מיסים לתכנן עסקאות משפטיות כך שלא תהיינה עתירות מס"?

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.