ביום 11.09.2019 פורסם פסק ו"ע 2359-10-18, רוברט א. פרידמן ואח', אשר קבל את עמדת העוררים לגבי ביטול עסקה.
רקע
ב – 1997 נכרתו הסכמים למכירת זכויות בנכס מקרקעין בעפולה בין העוררים לבין הרוכשים. בהמשך הגישו העוררים תביעה כנגד הרוכשים ועתרו לביטול הסכמי המכר (להלן: "ההליך הקודם").
במסגרת ההליך הקודם, לאחר דיונים משפטיים, והליכי גישור הושג הסכם פשרה לפיו הסכמי המכר משנת 97 בוטלו. בית המשפט אישר את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין.
לאחר פסק הדין הוגשה למשיב הודעה על ביטול העסקה בהתאם לסעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג – 1963 (להלן: "החוק"): "המנהל יחזיר מס אם הוכח לו כי נתבטלו מכירת זכות במקרקעין או פעולה באיגוד מקרקעין ששולם עליהם המס".
המשיב לא קיבל את ההודעה בנוגע לביטול העסקה ובנסיבות אלו הוגש הערר שלפנינו.
ועדת הערר קבלה את מרבית טענות העוררים להלן;
המוכרים לא היו בקיאים במצב הזכויות בנכס, בעיקר שינוי ייעוד מקרקע חקלאית לקרקע למגורים, המוכרים תושבי חוץ ואינם דוברים את השפה העברית.
התמורה בהסכם המכירה בסך של 105,000$, סכום נמוך באופן קיצוני ביחס לשווי האמיתי של המקרקעין במועד ההסכם כ- 6,300,000 ש"ח.
אחד העוררים לא חתם על ההסכם ולא הסכים למכור את זכויותיו, לכן רשם המקרקעין מחק את הערת האזהרה שנרשמה על זכויותיו של עורר זה.
במועד כריתת ההסכם המוכרת הייתה בת 85 ולא הייתה כשירה משפטית.
הרוכשים לא קיימו את מלוא התחייבויותיהם כלפי המוכרים.
הודעה על ביטול העסקה הוגשה למסמ"ק ב – 11.16 והחלטת המנהל ניתנה רק ב- 20.8.18. פרק זמן של 21 חודשים!
משך הזמן ממועד כריתת ההסכם ועד להודעת הביטול – 20 שנה! אולם עד 2011 הרוכשים לא ידעו על הנסיבות המהוות עילה לביטול. מיד לאחר שנודעו להם העילות, שינוי הייעוד ושווי קרקע, פעלו המוכרים בכל דרך אפשרית כדי להודיע על בטלות העסקאות.
טענות המשיב – שנדחו;
לאור הזמן שחלף, הרוכשים היו רשאים לתפוס חזקה במקרקעין ולנהוג בה מנהג בעלים.
סכום הפיצוי הוא פי 15 מהתמורה. הפער אינו פרופורציונאלי ויש לראות בסכום זה כתמורה בגין מכר חוזר. מהסכם הפשרה עולה, כי כוונת הצדדים היא מכירת הזכויות לצד שלישי למרבה במחיר לצורך הפקת רווחים וחלוקת הכספים.
החזרת התמורה לרוכשים היא תנאי הכרחי ומהותי לביטול עסקה. תשלום התמורה מותנה במכירת הזכויות לצד ג' ולכן לא ניתן לראות בכך החזר תמורה.
דיון ומסקנות כב' השופטת
ההחלטה האם לקבל את הודעת הצדדים בנוגע לביטול העסקה מצריכה לבחון האם הביטול אמיתי או שמדובר במכר חוזר, כשהמטרה היחידה היא הימנעות ממס.
בהוראת ביצוע מ"ש 26/92 (להלן: "הו"ב") התנאיהבסיסי לבחינת בקשת הביטול הוא הסכמת הצדדים לביטול העסקה או הצגת פס"ד הקובע, כי המכירה בוטלה.
בהו"ב נקבע, כי המבחנים העיקריים הם: רישום הזכויות במרשם של מוסד מוסמך, משך הזמן בין כריתת הסכם המכירה לבין ביטולו, התמורה ששולמה על חשבון רכישת הזכויות, האם הרוכש תפס או היה רשאי לתפוס חזקה בנכס, גובה הפיצוי במסגרת ביטול המכירה ביחס לשווי המקרקעין, וקיומם של יחסים מיוחדים בין המוכר לרוכש.
בנוסף, יש לבחון, האם העסקה הכתה שורשים בקרקע המציאות והאם ניתן להשיב את הגלגל לאחור. אין בזמן שחלף כדי ללמד בהכרח, כי לא מדובר בביטול כנה ואמיתי.
קביעת המשיב כי מדובר בפס"ד המאשר פשרה ולא בפס"ד שגויה, אין בנסיבות הביטול במקרה שלפנינו כדי ללמד על העדר אמיתות וכנות הביטול.
נקבע כי העסקה בטלה מעיקרא והביטול מתקיים למפרע.
סיכום
פסק חריג בנוף המיסויי המשפטי בעת האחרונה, בו מתקבלת עמדת העורר, ומתקבל אישור לביטול עסקה חרף חלוף 20 שנה בין חתימת ההסכם להודעה על ביטולו. מודגשת התייחסות השופטת לעקרון מס האמת כעקרון על שצריך להנחות את אנשי רשות המסים.ואנו אומרים – טוב יעשו אנשי הרשות אם יאמצו עקרון זה וגם יפעלו כך הלכה למעשה.
נראה כי הסוגיה של אפשרויות הבחירה בשקיפות לצורכי מס של LLC נדונה ונלעסה רבות, כך שכלל הציבור, לרבות המייצגים, יודעים ומכירים את הפרוצדורות הכרוכות בדיווחים הנדרשים ובבחירה בחלופה המועדפת. ואולם, גם היום אנו נתקלים במקרים בהם רואי החשבון אינם מיישמים את ההנחיות (שאינן ברורות לכשעצמן) שניתנו לגבי נושא זה על ידי רשות המסים. המקור לאפשרות ההשקפה
האפשרות להשקיף LLC לצורכי מס ניתנה לראשונה במסגרת חוזר 5/2004 ("חוזר LLC") העוסק בסוגיית כפל המס הקשורה להכנסות LLC שבבעלות תושב ישראל, כאשר אפשרות ההשקפה הוצגה כפתרון (אם כי חלקי) לבעיית כפל המס.
בסעיף 5.2.2 לחוזר LLC נקבע כי "בכדי למנוע את כפל המס העשוי להיווצר…, יתאפשר למחזיק לדווח בישראל על הכנסת התאגיד באופן אישי". ואיך הדבר מתאפשר? סעיף 11 לחוזר LLC העוסק בהנחיות הפרוצדוראליות לבחירה בחלופת ההשקפה קובע כי "הוראות חוזר זה יופעלו רק לאחר שהנישום ביקש להחיל עליו את ההסדר" ובהמשך "יראו בנישום כאילו ביקש להפעיל את הוראות החוזר אם יישם את הוראותיו עם הגשת הדו"ח הראשון…" וכן "נישום שבחר להפעיל לגביו את הוראות החוזר, יצרף לדו"ח השנתי שהוא חייב בהגשתו, הודעה לגבי אופן הדיווח…". אופן הדיווח
בפרקטיקה, הבחירה בחלופת השקפה נעשית במסגרת טופס 150 המצורף לדוח השנתי וכולל את פרטי ה – LLC. ואולם, נוסח הטופס עלול להטעות את הנישום, שכן בתוכו מופיעה רובריקה שנוסחה: "סיווג לצרכי מס במדינת התושבות – ❏ כן שקוף / ❏ לא שקוף".
משרדנו נתקל במקרים רבים בהם המייצג, בבואו לבחור בחלופת השקיפות עפ"י חוזר LLC, מסמן "שקוף" באותה רובריקה. ואולם – רובריקה זו מתייחסת למשטר השקיפות החל על ה – LLC במדינת מושבו (קרי – ארה"ב) ולא בישראל, וכדי ליישם את משטר השקיפות בישראל, יש לרשום בתחתית הטופס (או במסגרת מכתב נלווה לדוח המוגש) באופן ברור כי "הנישום בוחר להשקיף את הכנסות ה – LLC בהתאם לחוזר LLC". האפשרויות הקיימות
במקרים בהם לא יושמה ההנחיה לעיל (קרי – לא נכתב מפורשות כי הנישום בוחר בחלופת ההשקפה עפ"י חוזר LLC), יש להבחין בין מספר מקרים:
1. הנישום כלל בדוחותיו את הכנסות ה – LLC (תוך שימור סיווג ההכנסה כפי שהייתה ברמת ה – LLC) ודרש את הזיכוי ממס זר בהתאם להוראות החוזר. במקרה כאמור, יש לראות בנישום כמי שבחר, הלכה למעשה, את חלופת השקיפות לגביו, והדברים אף מתיישבים עם נוסח הוראות חוזר LLC.
2. ה – LLC דווח בטופס 150, ואולם לא קיימת הכנסה בשנת המס, למשל במקרים בהם ה – LLC הוקם אך טרם החלה פעילות כלכלית כלשהי. במקרה כזה, ניתן לטעון כי העיתוי לבחירה בחלופת השקיפות הוא בשנה בה חלופה זו רלוונטית, ובמקרה המודגם – בשנה בה החלה פעילות המניבה הכנסות, אשר לגביהן נדרשת הבחירה בשקיפות.
3. הפעילות ב – LLC בשנת המס הניבה הפסדים. במקרה כאמור, ממילא חלופת ההשקפה לא הייתה משנה את אופן הדיווח של הנישום על תוצאות ה – LLC, שכן לעמדת רשות המסים (ראו עמדה חייבת בדיווח מספר 50/2017 למשל) ממילא לא ניתן "להשקיף" LLC לצורכי הפסדים. במקרה כזה, ניתן לעמדתנו להגיש דיווח מאוחר על בחירה בחלופת השקיפות, תוך מתן גילוי מתאים.
4. הנישום לא יישם את חלופת השקיפות ביחס להכנסתו החייבת של ה – LLC בדוחות מס קודמים. במקרה כאמור, בחירה בחלופת השקיפות מהווה "חרטה" מהבחירה שנעשתה בשנים קודמות, ו"חרטה" זו אינה מתאפשרת לכאורה על פי הוראות חוזר LLC, על אף שסעיף 11.2 לחוזר מתייחס רק למקרה ההפוך וקובע כי "נישום שבחר ליישם את הוראות החוזר, לא יוכל לחזור בו מבחירתו ויפעיל את הוראותיו באופן עקבי גם בשנים העוקבות". במקרה כאמור, ההמלצה לנישום תהיה לפנות לפקיד השומה על מנת לדון בבקשתו ולבחון ביחד הסדר הוגן, לרבות תיקון דוחות קודמים.
בכל מקרה, המלצתנו לרשות המסים, להוסיף רובריקה מתאימה וברורה במסגרת טופס 150, שהוא הפלטפורמה המתאימה ביותר לדיווח על חלופת ההשקפה בהכנסות LLC.
בית משפט השלום (ת"א 28940-11-16) חייב ביום 2.10.2019 את המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) לשלם לאסף טוקר (להלן: המבוטח) סך של 15,000 ₪ כפיצוי בגין הטלת עיקולים שלא כדין ב-27 מוסדות שונים.
תמצית עובדתית
המבוטח, רופא במקצועו, עובד כשכיר במשרות בכירות בקופות חולים וכן עובד כעצמאי.
המבוטח שילם דמי ביטוח מירביים כעובד שכיר ולכן היה פטור מתשלום דמי ביטוח כעובד עצמאי.
המל"ל שלח למבוטח בטעות דרישות לתשלום דמי ביטוח בגין פעילותו כעצמאי. רואה החשבון המייצג את המבוטח שלח למל"ל את נתוני השכר העדכניים וביקש מספר פעמים לבטל את הדרישות ולהימנע מפעולות אכיפה.
הדרישה שנשלחה בחודש פברואר 2016 הייתה בסך של 6,172 ₪. על אף הפניות של המייצג, נשלחה דרישה נוספת בחודש מאי 2016. לאחר שתי פניות של המייצג בחודש יוני 2019 דרך המערכת הממוחשבת להימנע מפעולות גבייה ואכיפה, קיבל המבוטח ביום 3.7.2016 הודעות מבנק אגוד, מבנק לאומי ומקופ"ח מאוחדת שהתקבלו הודעות עיקול מהמל"ל.
סך הכל שלח המל"ל דרישות עיקול ל-27 מוסדות שונים.
לטענת המבוטח, הודעת העיקול השגויה מהווה פרסום לשון הרע אשר נעשה גם במקום עבודתו, וגם בפני בנקים ואחרים שעמם נמצא בקשרים שוטפים.
לטענתו, הפרסום עלול להשפילו, לפגוע במשלח ידו ובמקצועו "וכן לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו…"
המל"ל טען כי אין במשלוח צווי עיקול לצדדים שלישיים משום פרסום כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, כי מדובר בפרסום מותר בהתאם לסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, וכי עומדת לו הגנת תום לב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
המל"ל אישר כי בשל טעות אנוש נתוני השכר לא עודכנו במערכות המל"ל והעיקולים נשלחו באופן ממוכן.
המייצג פנה למל"ל ביום 03/07/16, העיקולים בוטלו למחרת והמל"ל הביע התנצלות טלפונית בפני המבוטח.
המבוטח הגיש תביעת לשון הרע נגד המל"ל.
דיון והחלטה
חוק איסור לשון הרע, מגדיר לשון הרע: בין השאר פרסומים שעלולים להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם, וכן לפגוע באדם במשרתו, במשלח ידו, בעסקו או במקצועו.
נקבע בפסיקה כי בעצם הטלת עיקול שלא כדין (ללא קשר לגובה העיקול), יש משום פרסום לשון הרע לגבי מי שנגדו הוטל העיקול, לאור הצגתו כמי שאינו פורע חובותיו עד כי בעל החוב נאלץ להטיל עיקולים.
במקרה דנן, סבור ביה"ד, כי הטלת העיקולים מהווה פרסום לשון הרע, וקובע כי המל"ל הטיל עיקולים באופן גורף אצל גורמים רבים, אשר יש בהם כדי להציג את המבוטח כאדם אשר אינו משלם את חובותיו עד כי נדרש עיקול. יש בכך לפגוע בשמו הטוב של המבוטח, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז.
אין חולק לדעת ביה"ד כי הטלת העיקולים בטעות, בסכום שאינו גבוה (6,172 ₪), אצל 27 מחזיקים שונים – מהווה התנהלות שאינה מידתית.
ביה"ד מגיע למסקנה, כי המל"ל לא פעל על פי הדין ולא עומדת לו הגנה מההגנות שבחוק, ולכן יש לדון בשאלת הפיצוי.
התביעה הוגשה על סך 100,000 ₪ בלי להסביר כיצד הגיע המבוטח לסכום הזה.
לאחר שביה"ד בחן את כל השיקולים והאיזון ביניהם ובהתחשב בנסיבות, קבע את סכום הפיצוי שישולם למבוטח ע"ס 15,000 ₪ בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
בשולי הדברים
בעקבות פסה"ד, המל"ל מסר שהוא אמור לדון בתקופה הקרובה בקביעת קריטריונים וכללים חדשים לגבי כמות העיקולים בהתחשב בגובה החוב.
לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.
