מבזק מס מספר 805 - 14.11.2019

ביום 29.5.2019 ניתן פס"ד בעניין חברת ינות ביתן (ע"מ 22444-12-15) (להלן: החברה)  בעניין שומת מס תשומות שהוציא מנהל מע"מ לחברה בגין מס תשומות שניכתה החברה בשל הוצאות אחזקת כלי רכב פרטיים שהעמידה לשימוש עובדיה.

רקע

החברה עוסקת בתחום הקמעונאות ומחזיקה בסניפים בפריסה ארצית. בין השאר החברה הצמידה לעובדיה כלי רכב פרטיים ונשאה בהוצאות אחזקה ושימוש של כלי הרכב. בשנים 2009-2012 ניכתה החברה מס תשומות בשיעור 2/3 בהתאם לתקנה 18(ב)(2) לתקנות מס ערך מוסף  המאפשרת זאת, אם עיקר השימוש בכלי הרכב הוא לצרכי העסק.

המחלוקת

המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה האם מרבית השימוש בכלי הרכב הוא לצרכים עסקיים או לצרכים פרטיים, ובעיקר האמור הוא לגבי הנסיעות מבית למקום העבודה וחזרה, אשר היוו חלק נכבד מסך כל הנסיעות.

מנהל מע"מ טען כי לא הוכח שהנסיעות היו הוצאה לטובת העסק, קרי: ניתן לקבוע כי הללו הינן "פרטיות. ככל שכך יקבע הרי שיותר ממחצית הוצאות הרכב שימשו לצרכים פרטיים, ועל כן היה על החברה לנכות רק 1/4 ממס התשומות בגין הוצאות  כלי הרכב וזאת בהתאם לתקנה 18(ב)(3), המתייחסת למצב בו עיקר התשומות הוא לא לשימוש העסק.

החברה טענה כי עיקר השימוש ברכבים הוא לצרכי העסק, לרבות נסיעת העובד מביתו לעבודה וחזרה הואיל ולמעביד נצמחת הנאה של ממש בין היתר בניידות העובד. לחלופין, גם אם מדובר בנסיעה פרטית הרי שחישוב אמת מלמד שמרבית הנסיעות הן עדיין לצרכי העסק, ולחילופי חלופין יש לאמץ את תקנות מ"ה ולאפשר ניכוי תשומות של 45%.

קביעת בית המשפט

• תקנה 15א אינה חלה כאשר מדובר בהוצאה מעורבת (טובת עובד וטובת מעביד) במקום שישנה תקנה ספציפית (תקנה 18).
• על החברה רובץ נטל השכנוע על זכאותה לניכוי מס תשומות ובמיוחד לאור העובדה שאין לכך תיעוד בפנקסי החברה.
• מכיוון שהחברה לא שכנעה כי הנסיעות ממגורי העובד למקום העבודה וחזרה הן עסקיות ומשלא הוכח שרוב הנסיעות הן עסקיות, שעור ניכוי מס התשומות יהיה בהתאם לתקנה 18(ב)(3), קרי 25% בלבד.
• אין להטיל על מנהל מע"מ לקבוע שיעור התרת ניכוי מס תשומות באופן מדויק לפי שיעור היותה של תשומה מעורבת לצורכי עסק/לא עסק (על פי האמור בתקנה 18(ב)(1), משלא ניתנו לו כלים מדויקים וברורים ע"י העוסק, לקבוע קביעה כאמור.
• "אין כל הצדקה לקבוע למערערת שיעור ניכוי בהתאם לתקנות מס הכנסה (45% – א.ח.א.כ), ויש לפעול כמצוות דיני מע"מ".

לסיכום: במקרה של הוצאה מעורבת, מאפשרת תקנה 18 בנוסף לשעורים הקבועים בה 1/4 או 2/3 התרת ניכוי מע"מ לפי נתוני אמת אך נטל ההוכחה חל על החברה.

יצויין כי בשונה מקביעות שיפוטיות שנעשו באחרונה בעניין שווי השימוש ברכב לעניין מס הכנסה, בהן נקבע כי קביעת התקנות והסכומים בה הינם מוחלטים ואין לסטות מהן (ראה למשל מבזק 784), הרי שביהמ"ש בעניינו הסכים ודן בסוגיית היותה של תשומה בשל החזקת כלי רכב, כתשומה עסקית או פרטית, ומשלא שוכנע כי הינה עסקית (כגון ניהול יומני שיחות עבודה תוך כדי הנסיעה וכד'), קבע כי הללו הוצאות שלא לצורכי העסק, קרי פרטיות. יכול ובנסיבות אחרות, הקביעה השיפוטית, תהא הפוכה.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי  ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

פעמים רבות נדרש תושב ישראל לממן את הפעילות בחברה זרה שבבעלותו באמצעות הלוואה.

הסכם ההלוואה יכול להיות נקוב במט"ח (למשל אירו או דולר) או ב – ₪.

במבזקנו מספר 801 נדונו בהרחבה סוגיות והשלכות מס רלוונטיות ליחיד תושב ישראל באשר למימון חברה זרה בבעלותו. במבזק זה נדון בתחולת הוראות החנ"ז על תושב ישראל (יחיד או חברה) המעניק הלוואה שקלית או הלוואה הנקובה במטבע שונה מהמטבע הנהוג במדינת מושבה של החברה הזרה המוחזקת על ידו.

במקרה כאמור, החברה הזרה תרשום רווח או הפסד כתוצאה מעלייה או ירידה בשע"ח. ככל שמדובר ברווח מהפרשי שער העולה על הוצאות הריבית בגין ההלוואה, או ברווח מהפרשי שער בהלוואה "נחותה" לטווח ארוך שאינה נושאת ריבית, הרי שלכאורה, יכול ויחולו על בעל השליטה בחברה הוראות החנ"ז, ככל שמתקיימות יתר הוראות הסעיף.

הוראות הפקודה בעניין החנ"ז נועדו למנוע תכנון מס שבו מבוצעת הסטה מלאכותית של הכנסות פאסיביות שהופקו מחוץ לישראל לחברה זרה תוך דחיית אירוע המס בישראל למועד חלוקת הדיבידנד בפועל, ונדמה שהן לא נועדו לחייב בדיבידנד רעיוני תושב ישראל המעניק הלוואה שקלית לחברה בשליטתו. אלא שהגדרת "הכנסה פסיבית" בסעיף 75ב לפקודה כוללת גם "הכנסה מריבית או מהפרשי הצמדה".

נבחין בין חברה זרה תושבת מדינה גומלת לבין חברה זרה תושבת מדינה שאינה מדינה גומלת:

• כאשר החברה הזרה היא תושבת מדינת אמנה, חישוב סכום ההכנסה, סכום הרווחים, וסכום ההכנסה הפסיבית יקבע בהתאם לדיני המס באותה מדינה. לכן, כשעל פי הוראות הדין במדינת מושבה של החברה, רווח מתיסוף במטבע המקומי (הגורם לשחיקת ההלוואה) אינו חייב במס באותה מדינה (כמו בהולנד למשל, בתנאים מסוימים), לא יחולו הוראות החנ"ז.

• בכל מקרה אחר, החישוב יקבע על פי דיני המס בישראל. על פי דיני המס בישראל, תוצאות החברה הזרה יחושבו בשקלים והיא לא תרשום רווח או הפסד בגין הלוואה הנקובה ב – ₪. לכן, ניתן לטעון שלא יחולו הוראות החנ"ז.

בשני המקרים, כאשר ההלוואה נושאת ריבית, והריבית מוכרת כהוצאה על בסיס מצטבר בהתאם לדיני המס באותה מדינה או בהתאם לדיני המס בישראל, לפי העניין, הוצאות הריבית יפחיתו את סכום הרווחים שלא שולמו.

הדבר אמור גם כאשר הריבית טרם שולמה לבעל השליטה הישראלי (במקרים בהם מדובר במדינה גומלת. במדינה שאינה גומלת לגביה יחולו הוראות סעיף 18(ב) לפקודה. קרי, הוצאות הריבית יותרו רק עם תשלומן בפועל).

לדעתנו, אין להחיל את הוראות החנ"ז במקרה המתואר וממילא, במרבית המקרים מומלץ לנקוב בהלוואה במטבע הדיווח במדינת מושבה של החברה הזרה ובכך למנוע מלכתחילה את האפשרות לתקלת המס (בכפוף לשיקולים השונים המפורטים במבזקנו מספר 801).

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (עו"ד) גדי אלימי ולשאר חברי הצוות הבינלאומי, ממשרדנו.

ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 18-04-52060) דחה ביום 22.10.2019 את תביעתו של עיסא פראג' (להלן: המבוטח) לתשלום דמי לידה, וקבע שתנאי להכרה בזכאות של עובד שאשתו ילדה, לחופשת לידה, הוא שאשתו תעבוד בפועל בזמן זכאותו לגמלה, ואין די בקיום יחסי עובד ומעסיק ללא ביצוע עבודה כלשהי עת האישה נשארת בביתה, יחד עם בעלה.

עיקרי החוק

• סעיף 49(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן: "המוסד ישלם לזכאי לתקופת לידה והורות לפי סעיף 6(ח)(1) או (1א) לחוק עבודת נשים, וכן לעובד עצמאי שמתקיימים בו התנאים האמורים באותו סעיף, דמי לידה, בעד פרק הזמן שלרגל תקופת הלידה וההורות ולצורך הטיפול בילדו הוא אינו עובד או אינו עוסק במשלח ידו, ובתנאי שמתקיימים כל אלה:

 …(4) פרק הזמן שבו הוא אינו עובד או אינו עוסק במשלח ידו כאמור לא יפחת משבעה ימים, ובלבד שפרק זמן זה הוא בסוף פרק הזמן  שבעדו משולמים דמי לידה לפי סעיף 50(א) ובטרם סיומו, ובת הזוג חזרה לעבוד לפי הוראות סעיף 6(ח)(1)(ב) לחוק עבודת                  נשים".

• חופשת הלידה המינימלית לאב היא שבעה ימים רצופים (בתוקף ללידות מ- 4.2017).

• נוסף על האמור לעיל, (בתוקף ללידות מ- 2017), אב יכול לצאת לחופשת לידה לתקופה של שבעה ימים עם בת זוגו, על חשבון שבעה ימי הזכאות האחרונים של חופשת הלידה בתשלום של בת הזוג.

  התנאים לחופשה המשותפת הם: האב צבר תקופת אכשרה מלאה, שניהם מצהירים שהסיבה להפסקת העבודה היא הטיפול בתינוק, האם זכאית לדמי לידה לתקופה מלאה או חלקית וחישוב הבסיס לדמי הלידה יהיה לפי היום הקובע של בן הזוג.

• סעיף 6(ח)(1) לחוק עבודת נשים קובע: עובד שאשתו ילדה, ייתן לו המעסיק תקופת לידה והורות חלקית בתקופת הלידה וההורות שנותרה מתום ששת השבועות הראשונים שלאחר יום הלידה. בתנאי:

  א. אשתו זכאית לתקופת לידה והורות והיא הסכימה בכתב לוותר על חלק מתקופת הלידה וההורות בתקופה שנותרה מתום ששת       השבועות הראשונים שלאחר יום הלידה. לעניין עובדת עצמאית – היא זכאית לדמי לידה לפי חוק הביטוח הלאומי והיא                     הסכימה בכתב לחזור לעסוק במשלח ידה בתקופה האמורה.

  ב. "אשתו עבדה או עסקה במשלח ידה בתקופה האמורה בפסקת משנה (א)" (ההדגשה אינה במקור).

תמצית עובדתית

• המבוטח, עו"ד עצמאי במקצועו ואשתו מורה למדעים. בתאריך 22.05.2017 נולדה בתם.

• האישה הגישה תביעה לדמי לידה מיום הלידה, בחודשים יולי – אוגוסט 2017 (חופשת הקיץ) ולאחר מכן בחופשת החגים, היא לא עבדה בפועל, אך קיבלה משכורת.

• המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) אישר את התביעה לדמי לידה של האישה מיום 22.5.2017 עד 3.9.2017.

• המבוטח הגיש תביעה לדמי לידה מטעמו, מיום 26.07.2017 עד סיום התקופה.

• המבוטח שהה בבית יחד עם אשתו בקיץ ובחגים. אין חולק כי הגבר לא ביצע עבודה כלשהי בתקופה שלגביה הוא תבע את דמי הלידה במקום אשתו, וכן כי המשיכו להתקיים יחסי עובד ומעסיק בין האישה למעסיקה, בתקופת חופשת הקיץ.

• במכתבו ציין המל"ל כי לא אושרה לבעל חופשת לידה מלבד שבעה ימים, מאחר ואשתו לא חזרה לעבודה מיד לאחר צאתו לחופשת הלידה.

גדר המחלוקת

האם על מנת שתינתן זכאות לדמי לידה לאב שאשתו ילדה, נדרש כי אשתו תעבוד בפועל, או האם די בקיום יחסי עובד ומעסיק ללא ביצוע עבודה, עת האישה נשארת בבית עם הבעל.

דיון והחלטה

ביה"ד סקר את התפתחות סעיף 6(ח)(1) לחוק עבודת נשים וציין כי המחוקק לא הסתפק בעצם המשך קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין האם לבין מקום עבודתה, ודרישת חזרתה של האישה לעבודה בפועל היא דרישתו המפורשת של החוק, שלא הייתה מטרתו –  שהיית שני בני הזוג בבית, וקבלת דמי לידה דווקא לפי השתכרותו של הגבר.

ביה"ד נסמך על האמור בהלכת הורוביץ שם נקבע כי: "…אם בת הזוג לא שבה לעבודה לאחר ששת השבועות מיום הלידה – אין בן זוגה רשאי לקבל במקומה חופשת לידה ואין היא רשאית לוותר על חופשת הלידה לטובתו."

כמו כן מאזכר בית הדין את פסק הדין האזורי בעניין צדוק הדומה למקרה דנן, ושם נקבע כי אין די בקיום יחסי עובד ומעסיק של האישה ללא ביצוע עבודה, ולאור לשון ותכלית חוק עבודת נשים, על מנת שתקום זכאות למבוטח היה על האישה לשוב לעבודה בפועל.

תביעת האב לקבלת דמי הלידה כפי שביקש – נדחתה.

באמרת אגב מוסיף ביה"ד כי מצב בו שני בני הזוג נמצאים יחדיו בבית בחודשי הקיץ, כאשר האם מקבלת תמורת חופשה והאב מקבל דמי לידה, אינם מסוג המצבים אליהם כיוון המחוקק.

לפרטים נוספים, ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.