ביום 3 בפברואר 2020 ניתן פס"ד בעניין עמותת ועידת המדעים וההשכלה האסלאמית (ע"מ 52882-02-17). פסק דין עוסק בשאלה האם עמותת "ועידת המדעים וההשכלה האסלאמית" (להלן- "המערערת" או "העמותה"), שהיא עמותה המפעילה מוסדות חינוך בכפר ביר נבאלא שבשטחי C, פטורה ממס לפי סעיף 9(2) לפקודה על הכנסותיה מהשכרת מס' מבנים בשכונות שועפט ובית חנינה, שבגבולות העיר ירושלים, לחברת לתועלת הציבור (חל"צ) שמפעילה בהם בתי ספר.
כאמור, למערערת שתי פעילויות: האחת – הפעלת בתי ספר וגני ילדים בכפר ביר נבאלא הנמצא תחת שליטת הרשות הפלסטינית, בהם לומדים כ- 800 תלמידים. האחרת – המערערת משכירה 4 מבנים בעלותה בבית חנינה ובשועפט (שכונות בירושלים) לחברה לתועלת הציבור (חל"צ) שמפעילה בהם בתי ספר, בתמורה חוזית של כ- 2 מיליון ₪ בשנה.
המערערת טענה כי היא מקיימת פעילות חינוכית בביר נבאלא, המהווה לטענתה פעילות להשגת "מטרה ציבורית". בהתאם, יש לראות בה "מוסד ציבורי" כהגדרתו בסעיף 9(2)(ב) לפקודה, ולפיכך היא זכאית לפטור ממס על הכנסותיה מהשכרת המבנים בבית חנינה ובשועפט בהתאם לסעיף 9(2)(א) לפקודה.
פקיד השומה טען מנגד, כי "מטרה ציבורית" היא מטרה המתייחסת לציבור תושבי המדינה וכי מטרה שהיא אינה מעניינו של הציבור בישראל, אינה יכולה להיחשב "מטרה ציבורית".
ביהמ"ש קובע כי אמנם אין בלשון ההגדרה של "מוסד ציבורי" התייחסות מפורשת לזיקה הנדרשת בין הפעילות הציבורית למדינת ישראל ולציבור בישראל לצורך אישור המוסד כמוסד ציבורי. עם זאת, ביהמ"ש מסתמך על הלכת ביהמ"ש העליון לויפאסנה (בג"ץ 10893/08), שקבע כי תכלית החקיקה מחייבת פרשנות מצמצמת של המונחים שבסעיף 9(2) לפקודה לעניין תרומות, כיוון שהכרה בגוף כמוסד ציבורי לעניין תרומות כמוה כאישור חלוקת הוצאות מאוצר המדינה. יותר מכך בעניין חוקה לישראל נקבע כי "הכרה בגוף כ"מוסד ציבורי" מקטינות את הכנסות המדינה ממיסים, ושקול הדבר להגדלת הוצאות המדינה בדרך של חלוקת כספים".
בהתאם, קובע ביהמ"ש כי תכלית החקיקה מחייבת גם בענייננו פרשנות מצמצמת של המונח "מוסד ציבורי" והוא יחול רק על "מוסד ציבורי" שיוכיח רכיב של זיקה למדינת ישראל ולאזרחיה בישראל ובחו"ל.
ביהמ"ש קובע כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי קיימת זיקה בין פעילותה בביר נבאלא ובין מדינת ישראל:
קהל הנהנים (התלמידים, לא המורים…) הינם פלסטינים ולא ישראלים (המערערת לא הביאה ראיות להוכיח כי בין התלמידים ישנם תושבי ירושלים נושאי תעודה כחולה, כטענתה, והודתה מפורשות שלא לומדים תלמידים ישראלים בבתי הספר שלה בביר נבאלא).
תוכנית הלימודים היא פלסטינית והסילבוס ירדני .
התעודה המתקבלת היא פלסטינית.
המשכורות משולמות לפי דיני העבודה ברשות הפלסטינית
העמותה מדווחת על משכורות העובדים שלה לשלטונות הרשות הפלסטינית ואינה משלמת בגינם מס שכר בישראל.
למורים אין תעודת הוראה ישראלית.
ביהמ"ש דוחה גם את טענת המערערת לפיה השכרת המבנים בשכונות בית חנינה ושועפט לעמותה המפעילה בהם בתי ספר מהווה פעילות למטרה ציבורית וקובע פעילות זו הינה פעילות מסחרית: "פעילות של שוכר אינה משליכה על פעילותה של המערערת עצמה."
נציין בקצרה כי טענת העמותה כי חלק דמי השכירות לא נתקבלו בפועל וכי היא ויתרה על חלק מהם, לא תועדה ולא הוכחה, ולכן נדחתה.
נקודה נוספת שנדונה היא שיעור הפחת על המבנים שהושכרו: בעוד שהעמותה טענה לניכוי פחת של 4% , טען פקיד השומה לניכוי של 2% בלבד, תחת הטענה כי המדובר בבניינים מבטון מזויין.
ביהמ"ש קובע בעניין זה כי על הנישום הטוען לניכוי הוצאה חלה החובה להוכיח טענתו: "המערערת יכולה הייתה בקלות להוכיח את טיב הבניה של מבניה, אך היא בחרה שלא לעשות כן וטעמיה עמה".
על כן נדחה בערעור גם בנושא זה.
בשולי הדברים נזכיר ונציין כי שתי סוגיות נלוות ומהותיות יכולות לצוף בעניין הנדון (ויתכן וכבר צפו): האחת חובת ניכוי מס במקור ע"י העמותה מפעילת בתי הספר בבית חנינה ושועפט מתשלומים ששילמה למערערת – לפי הוראת סעיף 170 לפקודה (תשלום לתושב חוץ, שיש לו הכנסה חייבת בישראל).
השנייה – הטלת מס ערך מוסף על עסקאות השכרת המבנים.
כידוע, חברה זרה תיחשב לחברה תושבת ישראל, אם השליטה על עסקיה וניהולם מופעלים בישראל על אף שהתאגדה מחוץ לישראל. במסגרת תיקון 168, בוצע תיקון בהגדרת "תושב ישראל" לגבי חבר בני אדם. במסגרת התיקון, נקבעה הקלה לפיה במקרה שבו השליטה וניהול מופעלים בישראל בידי עולה חדש או תושב חוזר ותיק ("יחיד מוטב"), החברה הזרה לא תיחשב לתושבת ישראל. נזכיר כי הפטור חל גם לגבי ניהול ושליטה ע"י "מי מטעמו" של היחיד המוטב. עוד נזכיר כי ככל שלחברה הזרה פעילות בישראל, למשל לאור פעילותו של בעל השליטה או מי מטעמו בישראל, היא אינה פטורה ממס על הכנסה שמקורה בפעילות זו (להרחבה ראו מבזקנו מס' 594).
בעת האחרונה רבים מלקוחותינו מסיימים את תקופת ההטבות ונדרשים להיערך למשטר החדש שחל עליהם (להרחבה ראו מבזקינו מס' 785 ו- 786). ככל שאכן קיימים שליטה וניהול ע"י היחיד המוטב מישראל, עליו להיערך מבעוד מועד, לפני תום תקופת ההטבות, ולדאוג להעברת השליטה והניהול אל מחוץ לישראל. בפרט, עליו לדאוג להוציא לפועל את סמכויותיו ולבצע את הפעולות המהותיות עבור חברה בעת שהיותיו מחוץ לישראל, לדאוג לקיומם של עובדי מפתח ושדרה ניהולית מחוץ לישראל, במקרים מתאימים לשקול "הגירה" של החברות הזרות למדינות בהן ממילא קיים מערך ניהולי, ועוד.
להלן נפרט בקצרה את השלכות המס האפשריות, אם היחיד המוטב המחזיק בחברה זרה, לא משכיל או לא יכול לקיים שליטה וניהול מחוץ לישראל בתום תקופת ההטבות:
בראש ובראשונה, ככל שהחברה הזרה היא תושבת ישראל, הכנסותיה חייבות במס בישראל, ללא קשר למקום הפקתן.
בהמשך, כאשר היחיד המוטב ימכור את החברה, תיתכן טענה לפיה לא יחול הפטור מכוח סעיף 97(ב)(3), מהנימוק שהנכס הנמכר הוא נכס בישראל ולאור הרציונל שבהוראות סעיף 89(ב)(3)(ג) (הקובעות כי רווח ההון ממכירתו ייחשב כרווח הון שהופק בישראל). נזכיר כי סעיף 97(ב)(3) מעניק פטור ליחיד מוטב אף לאחר תקופת ההטבות, באופן ליניארי, כך שרק חלק רווח ההון שנוצר לאחר סיום תקופת ההטבות ביחס לכלל תקופת ההחזקה במניות, יתחייב במס.
לדעתנו לשון סעיף 97(ב) דווקא תומכת בתחולת הפטור שכן הפטור מוענק על רווח הון ממכירת נכס שהיה ליחיד המוטב מחוץ לישראל. אין ספק שנכס זה היה מחוץ לישראל עד לתום תקופת ההטבות; זאת ועוד, הרי שאף אם החברה היא מעתה תושבת ישראל לצורכי מס, עדיין מדובר בחברה שמאוגדת מחוץ לישראל וככזו, נחשבת עדיין לנכס מחוץ לישראל.
ככל שיישלל הפטור חרף לשון הסעיף, על פי פרשנות תכליתית של תיקון 168 לפקודה, יש לכל הפחות להעניק פטור יחסי לגבי התקופה שבה אין ספק לגבי היות החברה זרה. בנוסף, ככל שהחברה הזרה נרכשה או הוקמה על ידי היחיד המוטב לפני הגעתו לישראל, ניתן לתמוך בעמדה לפיה הוא יהא פטור ממס בעת מכירתה (באופן ליניארי), על אף שזו נחשבת לתושבת ישראל מכוח שליטה וניהול במועד מכירתה. זאת, בשל הוראות סעיף 97(ב3) לפקודה: הסעיף מעניק פטור ממס ליחיד מוטב "במכירת נייר ערך של חברה תושבת ישראל, … ובלבד שבמועד רכישתו של נייר הערך היה תושב חוץ, ויחולו לעניין רווח ההון הוראות סעיף קטן (ב) כאילו נייר הערך היה נכס שהיה לו מחוץ לישראל לפני היותו לתושב ישראל."
במקרה שבו לא מדובר במכירת מניות החברה הזרה אלא במכירת פעילות/נכסים על ידי החברה הזרה, "התקלה" ודאית ומשמעותית אף יותר, משום שככל שמדובר בחברה תושבת ישראל מכוח "שליטה וניהול" בעת המכירה, יחולו על המכירה שתי רמות מיסוי – מס חברות במכירת הפעילות\הנכסים ומס דיבידנד בעת חלוקת הרווחים ליחיד המוטב.
ככל שיוענק פטור ממס (חלקי או מלא) במכירת המניות, ניתן להמתיק את הגלולה על ידי פירוק ככל החברה לאחר מכירת הפעילות/הנכסים ובכך ליהנות מפטור ליניארי על רווח ההון בפירוק חלף מס מלא על הדיבידנד.
לאור כל האמור לעיל, על היחיד המוטב המגיע לתום תקופת ההטבות לתת דגש על נושא השליטה והניהול. במקרים מתאימים, יש לשקול ביצוע שינוי מבנה ערב סיום תקופת ההטבות כדי לשמר את הפטור ממס המגיע לו, על עליית הערך בחברה עד לאותה עת וכן לשקול פניה לרשות המסים להסדרת משטר המס שיחול מאותה עת ואילך.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח ועו"ד גדי אלימי ולשאר חברי הצוות הבינלאומי, ממשרדנו.
נגיף הקורונה שמקורו בסין מטיל חיתתו על העולם כולו, הפיל כבר חללים, ואלפים רבים נדבקו, או בחשש להידבקות והם בבדיקות ובהסגר.
כמו רשויות בריאות בכל העולם, גם משרד הבריאות בישראל פרסם הנחיות וצווים, שהם בגדר הוראות חוק, בדבר בידוד, הימנעות מעבודה ועוד.
להלן עיקרים מחקיקה והנחיות שהוצאו בעניין:
צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש 2019)(בידוד בית)(הוראת שעה), התש"ף – 2020 – קובע כי מי שחזר מסין ישהה בבידוד 14 יום, והוא חייב לדווח למשרד הבריאות על מקום מגוריו, מועד חזרתו ותקופת הבידוד. הוראות כאמור הורחבו בהמשך למדינות נוספות במזרח.
צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש 2019) (הוראות למעסיק של עובד בבידוד בית) (הוראת שעה), התש"ף – 2020, קובע כי "מעסיק של עובד בבידוד לא ידרוש ממנו ולא יאפשר לו כניסה למקום העבודה במהלך תקופת הבידוד, אף אם העובד ביקש זאת".
משרד הבריאות פרסם באתרו כי היעדרות מעבודה עקב בידוד בתקופת 14 הימים תיחשב כהיעדרות בשל מחלה בכפוף להצגת אישור על מועד עזיבת סין, הונג קונג, מקאו, סינגפור או תאילנד (לא במסגרת טיסת המשך). תעודת מחלה גורפת נמצאת באתר משרד הבריאות, ואין צורך לפנות לרופא המשפחה לקבלת אישור מחלה בגין היעדרות.
מכל האמור עולה כי:
החוזרים מהמזרח ומי שהיה במגע הדוק עם חולה, מחויבים בחקיקה לשהות בבידוד, ומנועים מלשהות במחיצת הציבור ולעבוד מחוץ לביתם.
הללו יכולים לראות עצמם כחולים, ועל מעסיקיהם לקבל זאת כך.
עובד שכיר יקבל ממעסיקו תשלום, בכפוף לצבר ימי המחלה העומדים לזכותו, ובכפוף להוראות חוק ימי מחלה ו/או הנוהג במקום עבודתו.
מעסיקים יספגו את מרבית עלות היעדר עובדיהם.
עצמאים לא יזכו לכל פיצוי.
כל האמור לעייל, יכול להיות טוב ויפה (ככל שניתן לומר כך) לגבי מי שיצא לטיול למזרח או שהה שם מסיבות פרטיות.
ואולם מה לגבי מי שנסע למזרח עקב ולצורך עבודתו, כשכיר או כעצמאי, או מי ששהה במחיצת חולים או שוהים בבידוד, כמו למשל בכיר משרד הבריאות שיצא "לחלץ" את מעוכבי אוניית הקורונה ביפן, או הרופאים שיצאו לטפל בהם, או הצוות הרפואי בתל השומר האמור לטפל בחוזרים מהמזרח, או מי שנמצא בסין מטעם מעסיקו או מטעם עיסוקו?
כל הללו הם בגדר "נפגעים": חולים או חשודים כמי שנדבקו, והכל במסגרת עבודתם.
לגבי הללו לדעתנו מגיעה התייחסות מיוחדת.
פגיעה בעבודה סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) מגדיר: "תאונת עבודה – תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".
"מחלת מקצוע – מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – עקב עיסוקו במשלח ידו".
נוסף על האמור בחוק, הוכרה בבתי הדין לעבודה לעניין פגיעה בעבודה גם פיקציה משפטית הקרויה: "מיקרוטראומה".
עקרון משפטי זה קובע כי לא רק נזק שנגרם כתוצאה מתאונה אחת ייחשב כתאונה, אלא גם נזק שנגרם כתוצאה מתאונות זעירות רבות חוזרות ונשנות, שכל אחת מהן גרמה נזק זעיר משלה, עד שהצטברותן יחד הביאה בסופו של דבר לנזק רבתי (ראה מבזק מס מספר 712).
כלומר, על פי האמור לעיל, כדי שמבוטח יוכר כנפגע בעבודה צריכה להיות תאונה או מחלה, ונגרם למבוטח נזק בריאותי. סעיף 92 לחוק קובע כי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) ישלם דמי פגיעה למבוטח, שאינו מסוגל לעבודתו בשל פגיעה בעבודה, עד מקסימום 13 שבועות (91 ימים). סעיף 93 לחוק קובע כי:
בעד יום הפגיעה – המעסיק ישלם לעובד שכיר שכר עבודה.
בעד 2 הימים הבאים – לא ישולמו דמי פגיעה אם המבוטח לא היה מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, אלא אם איבד כושר עבודתו למשך שניים עשר ימים לפחות מלבד יום התאונה. סעיף 94 לחוק מחייב את המעסיק להחזיר למל"ל את סכום דמי הפגיעה שהמל"ל שילם לעובד בעד 12 ימי פגיעה ראשונים. העצמאי לא יקבל דמי פגיעה בעבוד 12 ימים ראשונים אלה.
(נזכיר כי הכרה בתקופת הבידוד כפגיעה בעבודה למבוטח בריא, תעביר את הנטל של 12 הימים הראשונים בבידוד מהעובד למעסיק. העובד יקבל תשלום מהמל"ל והמעסיק יחזיר למל"ל את דמי הפגיעה.
מאידך, עובד שכיר שסיים את מכסת ימי המחלה, נשאר למשך תקופה של 14 ימים ללא פרנסה.
עצמאי יקבל מהמל"ל יומיים בלבד.
מובן כי ככל שיתברר כי מתארכת תקופת הבידוד או אם תימצא הידבקות חלילה ישנה תקופת מחלה חלילה, הדברים ישתנו).
האם תעודת המחלה האוטומטית שמנפיק משרד הבריאות קובעת גם לעניין חוק הביטוח הלאומי?
אנו סוברים, כי מי שנחשף לקורונה, בין אם חלה ובין אם רק נחשד כנשא והוא נמצא בבידוד כפוי על פי צו, והפסיד מקור פרנסתו לתקופה מסוימת עקב כך, ראוי וצריך להכיר בו כמי שנפגע בעבודה.
ככל שמבוטח חלה בנגיף הקורונה תוך כדי ועקב עבודתו, אנו סבורים שיוכר כנפגע בעבודה (ויקבל את כל הזכויות המגיעות לו מהביטוח הלאומי).
מבוטח שנפטר עקב תאונת עבודה, זכאים יהיו שאריו (אלמנתו, או האלמן – כפוף למבחני הכנסה) לגמלת תלויים שוות ערך ל-60%-75% מדמי הפגיעה לעייל, לכל חייהם !!
בראיה אופטימית נסכם: "נחיה ונראה".
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.
