ביום 3 בפברואר 2020 ניתן פס"ד בעניין עמותת ועידת המדעים וההשכלה האסלאמית (ע"מ 52882-02-17). פסק דין עוסק בשאלה האם עמותת "ועידת המדעים וההשכלה האסלאמית" (להלן- "המערערת" או "העמותה"), שהיא עמותה המפעילה מוסדות חינוך בכפר ביר נבאלא שבשטחי C, פטורה ממס לפי סעיף 9(2) לפקודה על הכנסותיה מהשכרת מס' מבנים בשכונות שועפט ובית חנינה, שבגבולות העיר ירושלים, לחברת לתועלת הציבור (חל"צ) שמפעילה בהם בתי ספר.
כאמור, למערערת שתי פעילויות: האחת – הפעלת בתי ספר וגני ילדים בכפר ביר נבאלא הנמצא תחת שליטת הרשות הפלסטינית, בהם לומדים כ- 800 תלמידים. האחרת – המערערת משכירה 4 מבנים בעלותה בבית חנינה ובשועפט (שכונות בירושלים) לחברה לתועלת הציבור (חל"צ) שמפעילה בהם בתי ספר, בתמורה חוזית של כ- 2 מיליון ₪ בשנה.
המערערת טענה כי היא מקיימת פעילות חינוכית בביר נבאלא, המהווה לטענתה פעילות להשגת "מטרה ציבורית". בהתאם, יש לראות בה "מוסד ציבורי" כהגדרתו בסעיף 9(2)(ב) לפקודה, ולפיכך היא זכאית לפטור ממס על הכנסותיה מהשכרת המבנים בבית חנינה ובשועפט בהתאם לסעיף 9(2)(א) לפקודה.
פקיד השומה טען מנגד, כי "מטרה ציבורית" היא מטרה המתייחסת לציבור תושבי המדינה וכי מטרה שהיא אינה מעניינו של הציבור בישראל, אינה יכולה להיחשב "מטרה ציבורית".
ביהמ"ש קובע כי אמנם אין בלשון ההגדרה של "מוסד ציבורי" התייחסות מפורשת לזיקה הנדרשת בין הפעילות הציבורית למדינת ישראל ולציבור בישראל לצורך אישור המוסד כמוסד ציבורי. עם זאת, ביהמ"ש מסתמך על הלכת ביהמ"ש העליון לויפאסנה (בג"ץ 10893/08), שקבע כי תכלית החקיקה מחייבת פרשנות מצמצמת של המונחים שבסעיף 9(2) לפקודה לעניין תרומות, כיוון שהכרה בגוף כמוסד ציבורי לעניין תרומות כמוה כאישור חלוקת הוצאות מאוצר המדינה. יותר מכך בעניין חוקה לישראל נקבע כי "הכרה בגוף כ"מוסד ציבורי" מקטינות את הכנסות המדינה ממיסים, ושקול הדבר להגדלת הוצאות המדינה בדרך של חלוקת כספים".
בהתאם, קובע ביהמ"ש כי תכלית החקיקה מחייבת גם בענייננו פרשנות מצמצמת של המונח "מוסד ציבורי" והוא יחול רק על "מוסד ציבורי" שיוכיח רכיב של זיקה למדינת ישראל ולאזרחיה בישראל ובחו"ל.
ביהמ"ש קובע כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי קיימת זיקה בין פעילותה בביר נבאלא ובין מדינת ישראל:

• קהל הנהנים (התלמידים, לא המורים…) הינם פלסטינים ולא ישראלים (המערערת לא הביאה ראיות להוכיח כי בין התלמידים ישנם תושבי ירושלים נושאי תעודה כחולה, כטענתה, והודתה מפורשות שלא לומדים תלמידים ישראלים בבתי הספר שלה בביר נבאלא).

• תוכנית הלימודים היא פלסטינית והסילבוס ירדני .

• התעודה המתקבלת היא פלסטינית.

• המשכורות משולמות לפי דיני העבודה ברשות הפלסטינית

• העמותה מדווחת על משכורות העובדים שלה לשלטונות הרשות הפלסטינית ואינה משלמת בגינם מס שכר בישראל.

• למורים אין תעודת הוראה ישראלית.

ביהמ"ש דוחה גם את טענת המערערת לפיה השכרת המבנים בשכונות בית חנינה ושועפט לעמותה המפעילה בהם בתי ספר מהווה פעילות למטרה ציבורית וקובע פעילות זו הינה פעילות מסחרית: "פעילות של שוכר אינה משליכה על פעילותה של המערערת עצמה."
נציין בקצרה כי טענת העמותה כי חלק דמי השכירות לא נתקבלו בפועל וכי היא ויתרה על חלק מהם, לא תועדה ולא הוכחה, ולכן נדחתה.

נקודה נוספת שנדונה היא שיעור הפחת על המבנים שהושכרו: בעוד שהעמותה טענה לניכוי פחת של 4% , טען פקיד השומה לניכוי של 2% בלבד, תחת הטענה כי המדובר בבניינים מבטון מזויין.

ביהמ"ש קובע בעניין זה כי על הנישום הטוען לניכוי הוצאה חלה החובה להוכיח טענתו: "המערערת יכולה הייתה בקלות להוכיח את טיב הבניה של מבניה, אך היא בחרה שלא לעשות כן וטעמיה עמה".
על כן נדחה בערעור גם בנושא זה.

בשולי הדברים נזכיר ונציין כי שתי סוגיות נלוות ומהותיות יכולות לצוף בעניין הנדון (ויתכן וכבר צפו): האחת חובת ניכוי מס במקור ע"י העמותה מפעילת בתי הספר בבית חנינה ושועפט מתשלומים ששילמה למערערת – לפי הוראת סעיף 170 לפקודה (תשלום לתושב חוץ, שיש לו הכנסה חייבת בישראל).
השנייה – הטלת מס ערך מוסף על עסקאות השכרת המבנים.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח רונית בר ורו"ח (משפטן) ישי חיבה ממשרדנו.