רקע כללי

בשנים האחרונות מדינות רבות בעולם מתמקדות בנושא מיסוי הכנסות הנובעות מפעילות כלכלית דיגיטלית. מגמה זו מייצרת יוזמות לשינויי חקיקה מקומיים בפרט ויוזמות רחבות יותר כמו של האיחוד האירופאי בכלל. חברות אשר מקיימות את תהליך המיתוג, השיווק והמכירה שלהן במדינה מסוימת כמו בישראל, טוענות שההכנסות יוצרו על-ידי פלטפורמה דיגיטלית שאינה חייבת במס בישראל. לעמדתן הן חייבות במס רק אם יש להן "מוסד קבע", כלומר כאשר הן מבצעות את פעילותן באמצעות גורם מקומי ישראלי. "מוסד קבע" מוגדר באמנות המס כמקום עסקים קבוע פיזי העומד לרשות המיזם או כאשר פעילות המיזם מתבצעת באמצעות סוכן שהוא בעל הסמכות לכרות חוזים בשם המיזם.

ישראל

כבר בשנת 2016 הרחיבה רשות המיסים את הגדרת "מוסד הקבע" וקבעה בחוזר 4/2016 בנושא "פעילות תאגידים זרים בישראל באמצעות האינטרנט", ש"מוסד קבע" יכול להתקיים גם כאשר המוצר הוא דיגיטלי והחברה פועלת בשוק המקומי. כל זאת, אם נציגי התאגיד הזר מעורבים באיתור לקוחות ישראלים, באיסוף מידע ובניהול קשרי הלקוחות והשירות המסופק באינטרנט מותאם ללקוחות ישראלים (שפה, סגנון, מטבע) (להרחבה, ראו מבזקנו מס' 639).

אירופה

בחודש מרץ 2018 הועלו שתי הצעות חוק (לרפורמה ולפתרון זמני) על ידי הנציבות האירופאית (הזרוע המבצעת של האיחוד European Commission) שעשויות לאפשר למדינות החברות באיחוד להטיל מס על רווחי התאגידים הנוצרים בשטחן, גם אם אין לאותם תאגידים נוכחות פיזית שם.

ע"פ ההצעה, תאגיד זר ייחשב כבעל נוכחות דיגיטלית

 digital presence או מוסד קבע וירטואלי virtual permanent establishment במדינה חברה באיחוד, ככל שיעמוד באחד מהקריטריונים הבאים: סך ההכנסה השנתית במדינה החברה באיחוד גבוה מ- 7 מיליון אירו או מספר המשתמשים במדינה החברה באיחוד גדול מ- 100,000 בשנת המס או מעל 3,000 חוזים עסקיים עבור שירותים דיגיטליים נחתמו בין החברה לבין משתמשים עסקיים בשנת המס.

ארה"ב והודו

לאחרונה פורסמו ממצאי תחקיר נציג הסחר האמריקני United State Trade Representative – USTR על מיסי שירותים דיגיטליים Digital Services Tax – DST שאומצו על ידי הודו, איטליה וטורקיה, ופסקו נגד מסי ה- DST של כל שלוש המדינות.

ה- DST בהודו מטיל מס בשיעור שני אחוזים על הכנסות המופקות ממגוון רחב של שירותים דיגיטליים לרבות שירותי פלטפורמה דיגיטלית, מכירת תוכן דיגיטלי, מכירות דיגיטליות של מוצרים של חברה עצמה, שירותים הקשורים לנתונים, תוכנה כשירות ועוד. ה-DST  של הודו חל רק על חברות תושבות חוץ. המס חל מיום 1 באפריל 2020.

ה- USTR טען כי ה- DST אינו סביר. ראשית, ה-  DTS יוצר אפליה בין חברות אמריקאיות (חייבות במס) לחברות מקומיות (אינן חייבות במס) אשר נותנות את אותם שירותים דיגיטליים ללקוחות זהים. שנית, הוא אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המיסוי הבינלאומי מהסיבות הבאות: חברות לא צריכות להיות כפופות למשטר מס חברות של מדינה וזאת בהיעדר קשר טריטוריאלי ומוסד קבע באותה מדינה, המס חל על מחזור ולא על הכנסה חייבת ואין וודאות לגבי סכום המס הסופי שחברות יאלצו לשלם מה גם שמס כאמור יוצר כפל מס לחברות אמריקאיות.

לסיכום, למודלים עסקיים דיגיטליים יש מאפיינים שונים מאלו המסורתיים מבחינת אופן יצירת הערך. לאור זאת, באירופה מנסים למצוא פתרונות בינלאומיים למיסוי הכנסות מפעילות כלכלית דיגיטלית בעיקר לנוכח אופיו העולמי של אתגר זה. לצורך כך מנסים לקבוע קריטריונים כמותיים המשקפים מקום בו לעסק יש אינטראקציה משמעותית עם משתמשים בערוצים דיגיטליים ולהגדיר מהו מוסד קבע וירטואלי.

בהודו קבעו בחקיקה בדין הפנימי מס על מחזור שעוקף את הגדרת מוסד קבע אשר זכה לביקורת מנומקת מצד האמריקאים.

בישראל, הקדימו והרחיבו את הגדרת מוסד הקבע באמצעות פרשנות בחוזר מס הכנסה ללא נוסחאות כמותיות וללא שינוי חקיקה שלדעתנו מתבקש וזאת גם אם תשתנה הגדרת "מוסד קבע" בפרשנות לאמנת המודל של ה- OECD.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי, ולשאר חברי המחלקה למיסוי בינלאומי ממשרדנו.