ביום 26.11.2019 ניתן פס"ד בעניין חברת אדמונד דה רוטשילד ניהול נכסים (ישראל) בע"מ (להלן: החברה) (ע"מ 9136-04-18) בסוגיית שיעור מע"מ עסקאות אפס עפ"י סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ (להלן: החוק) בגין הכנסות משירותים שנתנה לתושב חוץ, בשנים 2012-2016.
רקע
החברה – תושבת ישראל הפועלת בישראל, מעניקה שירותים לקבוצת רוטשילד העולמית, אשר מקום מושבה בחו"ל והיא בגדר תושבת חוץ (להלן: החברה הזרה או הזרה).
העיקר המוחלט של השירותים בשומה בגין תקבולים שקבלה החברה בגין שיווק קרנות השקעה זרות של הזרה ללקוחותיה המוסדיים בישראל (להלן: פעילות שיווק הקרנות), והמיעוט- בגין שיווק שרותי בנקאות פרטית (לחשבונות בנק בחו"ל) ליחידים תושבי ישראל (להלן: פעילות שיווק בנקאות פרטית). כל ההכנסות בגין הנ"ל דווחו כחייבי מע"מ בשיעור אפס.
מנהל מע"מ דחה את דיווחי המערערת, וחייב את כל הכנסותיה של החברה בתקופה האמורה במע"מ בשיעור מלא (כ- 34 מיליון ₪, קרן מס).
החברה טענה כי מתן שירותי השיווק בשני המגזרים הנ"ל ניתנו לחברה הזרה ולא ללקוחות בישראל. בנוסף, ככל שניתן להצביע על שרות שקיבלו הלקוחות בישראל, שאינו חלק מפעילויות השיווק או הנלוות אליה, הרי שמדובר בשירות זניח וטפל לפעילותה. לחילופין, טענה כי אם בכל זאת יש שרות שניתן ללקוחות בישראל הרי שיש לפצל את התמורה שהתקבלה ולחייב בשיעור מע"מ מלא רק את החלק המיוחס לפעילות זו, ויתרת התמורה (ככל הנראה, החלק הארי) תחויב במע"מ אפס כאמור לעיל.
פסק הדין "תכלית סעיף 30(א)(5) לחוק היא לעודד עוסקים ישראליים לייצא את שירותיהם אל מחוץ לגבולות ישראל… וזאת באמצעות הוזלת מחיר השירות".
עם זאת, הסעיף קובע סייג (אשר הוסף בתיקון 23 לחוק מיום 1.7.2002, בעקבות הלכת קסוטו- ע"א 41/96) בהתקיימו, לא תחול הקלת המס: זאת במקרה בו נושא הסכם השרות בפועל ניתן, בנוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל.
דהיינו, אמת המידה להקלה/הטבה זו היא קיומו או העדרו (מבלי לבצע כל כימות ופיצול) של שירות שניתן לתושב ישראל, בנוסף לשרות שניתן לתושב החוץ.
אמנם בפסיקה ובפרקטיקה, נקבע כי ככל שהשרות שניתן לתושב ישראל הוא זניח וטפל לשרות לתושב החוץ, לא יחול הסייג.
ביהמ"ש דן בסוגיה: האם פעילות השיווק של החברה ללקוחות בישראל של החברה הזרה הייתה "ישירה וממשית ובעלת ערך כלכלי עצמאי ונפרד" באופן המשתכלל לכדי מתן שירות לאותם הלקוחות בישראל, ומכאן להחלת מע"מ בשיעור מלא;
לחילופין: מיהו מקבל השירות במתן שירותי שיווק או קידום מכירות בישראל לתושב חוץ?
ביהמ"ש קובע כי אומנם לא כל פעילות שיווק בישראל עבור תושב חוץ תיכלל בסייג לסעיף. למשל, כנס לקוחות שארגן תושב ישראל עבור לקוחות פוטנציאליים בישראל לתושב חוץ (ראה פס"ד טי בי סי אינווסט ופס"ד בי.זד. יזמות) שכל מטרתו קידום מכירות של מוצר או שרות של תושב החוץ לציבור כללי ולא מסוים, ומבלי שניתן לזהות שירות בעל "מימד אישי קונקרטי" – כי אז קשה יהיה לקבוע כי ניתן שרות גם לתושב ישראל בישראל. כך גם לגבי שרותי פרסום לקידום מכירות באמצעי התקשרות, בשלטי חוצות או בחלוקת פליירים.
בנסיבות העניין, ביהמ"ש קובע כי שרותי השיווק והסיוע ללקוחות בישראל חרגו ממסגרת הפעולות הבאות להגשים את פעולות השיווק גרידא. לדוגמא: הוכחת קשר ישיר והדוק בין החברה ללקוחות המוסדיים לאורך כל שדרת הטיפול לרבות בביצוע ההשקעות בקרנות הזרות ובשימורן (אשר בן יש כדי להגשים גם את האינטרסים של הלקוחות הישראליים), למשל: בהפחתת דמי הניהול ששילמו לקרנות הזרות, ואף בגובה התמורה המהותית כנגזרת מהיקף ההשקעות בישראל (50%) המעיד על המהות וההיקף של השרות הניתן בישראל. בעניין הלקוחות בישראל בבנקאות הפרטית – החברה התחייבה בהסכמיה להשיג רק לקוחות מתאימים מישראל ולפיכך עליה היה לבצע, מעבר לפעולות השיווק לציבור הכללי (כגון: כנסים והרצאות שיווקיים, שליחת פרסומיים שונים, טיולים ומשלוחי מתנות), פעולות בדיקה, מיון וסינון של לקוחות ושימורם (כגון: זיהוי פיזי של כל לקוח ולקוח לעיתים אף בביתו שלו, מילוי וחתימה על טפסי פתיחת החשבון מול נציג ישראלי ושליחתם לחו"ל, אישור מסמכי מקור, הפחתת עמלות ללקוחות ועוד) – אשר מטבע הדברים לא היו זניחים וטפלים כלל ובוודאי שירתו גם את האינטרס של הלקוחות בישראל.
נקבע כי למעשה החברה תפקדה כגוף מתווך באופן בו שני הצדדים יוצאים נשכרים.
לעניין טענת פיצול התמורה וחבות המע"מ קובע ביהמ"ש כי הטענה אינה מתקבלת, שכן החברה ובאי כוחה לא הציעו נוסחה לבחינת ביהמ"ש לפיצול זה. יתרה מזו אף אם הייתה מוצעת נוסחה שכזו ביהמ"ש קובע כי לשון החוק ברורה ובינארית לגבי הסייג לסעיף – דהיינו, מרגע שישנו שרות "גם לתושב ישראל בישראל" תישלל ההטבה של מע"מ בשיעור אפס לחלוטין.
יצויין כי ביהמ"ש מוסיף בסוף פסה"ד "הערה לפני חתימה" המדברת בעד עצמה, ואין לנו אלא להביאה כפי שהיא ולברך עליה (הדגשות לא במקור): "עם זאת, אבקש להעיר כי התוצאה של חיוב מלוא התגמול במע"מ בשיעור מלא, גם כאשר השירות שניתן לתושבי ישראל אינו השירות העיקרי, אינה מניחה את הדעת. המציאות במתן שירותי שיווק בישראל עבור תושב חוץ היא מורכבת יותר. כך במיוחד בעת האחרונה שבה מתרחבת הפעילות העסקית הבינלאומית תוך שילוב של ישראלים בפעילות זו. נראה כי בתחומים אחרים ידע המחוקק לתת מענה למורכבות דומה באמצעות קביעת נוסחה המאפשרת הכרה בחלק הפטור ממס במצב בו מתקיימת פעילות מעורבת (ראו לדוגמא תקנה 18(ב) לתקנות מע"מ בעניין תשומות מעורבות). נוכח המורכבות הבלתי אפשרית של הפרדת השירות, בין זה שניתן לתושב חוץ לבין זה שניתן לתושב ישראל, נדמה לי כי יש מקום לחשיבה על גיבוש נוסחה שתיתן מענה קל לתפעול ותמנע את התוצאה הבעייתית של הכול או לא כלום. נראה לי כי יישום פתרון מעין זה ישיג תוצאת מס ראויה יותר. הפתרון בנושא זה מונח לפתחו של המחוקק ויש לקוות כי ייתן דעתו לסוגיה".
לפני מספר ימים פורסם פס"ד בעניין כור סחר (ע"מ 12488-01-18), (להלן – החברה) הנוגד את ההחלטה שנתקבלה במחוזי לפני כשנה וחצי במקרה דלק הונגריה (ראה מבזקינו מספר 741 ו- 745).
נזכיר, כי במקרה דלק הונגריה קיבל ביהמ"ש בפסיקה אמיצה ולא שגרתית את עמדת המערער, והעדיף פרשנות תכליתית וכלכלית על פני אימוץ לשון החוק היבשה, תוך שהוא קובע כי רווחים שנצברו בחברה זרה, אף אם לא נתחייבו במס חברות ישראלי, מהווים רווחים ראויים לחלוקה (רר"ל) לעניין סעיף 94ב ויש למסות מרכיב זה כאילו נתקבלו כדיבידנד- תוך התחשבות בשיטת הזיכוי העקיף.
אך כמו שאומרים, it was good while it lasted. פסק הדין בעניין כור סחר אימץ עמדה הפוכה, וכך נדחה הערעור ונתקבלה עמדת רשות המסים. פרטי המקרה בקצרה: החברה מכרה את מלוא מניותיה (המקנות החזקה של 49%) בחברת בלטון שהינה חברה אנגלית, תוך שהיא טוענת ביחס לחלק מרווח ההון השווה לרר"ל הקיים לעמדתה (תוך אימוץ הקביעה בפ"ד דלק הונגריה), כי שיעור המס החל עליו יהיה דומה לזה שהיה חל לו חולקו הרר"ל כדיבידנד בטרם המכירה ותוך קבלת זיכוי עקיף בהתאם (ולמעשה במקרה הנדון – תוצאה המביאה להיעדרה של חבות במס חברות ישראלי). ללא קשר לתוצאה הסופית של הפסק (שאינה נכונה לדעתנו), הניתוח בבסיס פסק הדין מעלה תהיות ושאלות, ולעמדתנו אינו קולע למטרה, כפי שיוצג להלן:
בחלק גדול בפסק הדין תומך ביהמ"ש את החלטתו בתכליתה של שיטת המיסוי הדו שלבית. ברישא של הדברים, לדברי ביהמ"ש, יש להשוות את שיעור המס החל על יחיד לשיעור המס המצרפי שהיה חל עליו לו היה פועל באמצעות חברה. לאמור – הרציונאל שבשיטת המיסוי הדו שלבי הינו כי יחיד ימוסה בסוף הדרך בשיעור של כ- 50% בכל אחת מהחלופות העומדות לרשותו. דווקא עמדת ביהמ"ש בעניין דלק הונגריה, ולא בעניין כור סחר, מגשימה את התכלית האמורה (ראה להלן).
אמרותיו של ביהמ"ש בכל הנודע למימושו של שלב המיסוי הראשון, נאמרים מנקודת מבטה של רשות המסים ולא מנקודת מבטו של הנישום, כלומר: לעמדת ביהמ"ש בעניין כור סחר, על מנת שלא ימוסה רכיב הרווחים הצבורים, יש לוודא כי אלו מוסו קודם כל במס חברות ישראלי. עם כל הכבוד, שיטת המיסוי הכלל עולמי שנכנסה לחיינו לאחר תיקון 132 דווקא הביאה בחשבון שקיימים מסים נוספים בעולם, ואם בחרה מדינת ישראל למסות חברה ישראלית על הכנסותיה בחו"ל, מן הראוי לזכות בחישוב מס החברות את המס ששולם בחו"ל, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין (במסגרת הזיכוי העקיף), שאם לא כן- דווקא יידרס עיקרון המיסוי הדו שלבי תחת גלגלי שיטת המיסוי התלת שלבי.
ביהמ"ש מצביע על התכלית בסיסו של סעיף 94ב- והיא "ליצור "אדישות מיסויית" ולנטרל השפעות על ההחלטה האם לחלק דיבידנד לפני מכירת מניותיה של חברה או לאחר מכירת מניותיה". בהמשך מנתח ביהמ"ש את אותה אדישות מיסויית מנקודת מבטו של הנישום, וטוען כי דווקא במקרה דנן לא קיימת אדישות מיסויית שכן בעת חלוקת הדיבידנד בפועל "קיימת חובת ניכוי מס במקור של המס בגין הדיבידנד בהתאם להוראות אמנת המס שבין ישראל לאנגליה". נציין כי דווקא במקרה הנדון, לא קיימת חובת ניכוי במקור בחלוקת הדיבידנד משום שהדין הפנימי בבריטניה קובע שלא קיימת חובת ניכוי כאמור בחלוקת דיבידנד לחברה זרה, ללא קשר להוראות האמנה בין המדינות (שלא יכולות להרע את מצבו של הנישום ביחס לדין הפנימי בבריטניה). אותה פגיעה באדישות המיסויית כן הייתה קיימת במקרה דלק הונגריה מכיוון שארה"ב כן מנהיגה חובת ניכוי במקור בחלוקת דיבידנדים לחברה זרה, ודווקא במקרה זה כן התקבלה עמדת המערערת. ביהמ"ש בעניין כור סחר מפנה אותנו שוב ושוב להנחיה הקבועה בסעיף 94ב לפקודה, לפיה שיעור המס החל על רר"ל (ונניח לצורך הדיון כי קיים כזה) בידי חברה ישראלית הינו זה הקבוע בסעיף 126(ב) לפקודה ולא סעיף 126 בכללותו, דהיינו- לרבות סעיף 126(ג) לפקודה המאפשר בשילוב עם סעיף 203(ב) לפקודה את שיטת הזיכוי העקיף. ואולם, כפי שגם הובהר בפ"ד דלק הונגריה, רשות המסים מקבלת את קיומם של רר"ל גם תחת חישוב המס על דיבידנד מכוח סעיף 126(ג) לפקודה– כך למשל- חברה ישראלית המוכרת חברה ישראלית שבבעלותה אשר הפיקה הכנסות מחוץ לישראל, כן מקבלת כרר"ל את חלקה באווחי אותה חברה ישראלית נמכרת, למרות שחישוב המס על הדיבידנד, לו היה מתקבל על ידה, היה לפי סעיף 126(ג) לפקודה ולא לפי סעיף 126(ב) לפקודה.
ביהמ"ש עושה שימוש במונחים של מניעת כפל מס לחברות ולבעליהן, למשל נאמר: "על מנת למנוע מיסוי תלת-שלבי, באופן שיביא לתשלום מס ביתר במצב דברים כאמור- נחקקה הוראת סעיף 126(ב) לפקודה, העוסקת בדיבידנד "בין-חברתי", והפוטרת חלוקת דיבידנד שכזה מתשלום מס, כך שתשלום המס בשלב המיסוי השני יחול רק במועד חלוקת הדיבידנד לבעלי המניות היחידים". לא ברור אם כך, מדוע טיעון זה מביא לתוצאה לפיה ישולם מס חברות פעמיים– פעם על ידי החברה הנמכרת ופעם על ידי החברה המוכרת (כור סחר), וכל זאת עוד לפני חלוקת הדיבידנד ליחידים המחזיקים בכור סחר.
השימוש המוטעה לדעתנו שנעשה בפ"ד בטיעונים לפיהם "רשות המס בישראל (כמו גם רשויות מס במדינות אחרות) מתמודדת עם התופעה של שחיקת בסיס המס, אשר יש בה כדי ליצור איום על היקף ההכנסות ממסים ועל גבייה שיוויונית והוגנת של מיסים במדינה", או למשל כי "עמדתו הגלובלית של כבוד השופט בורנשטין היא כי יש לראות בעולם (וישראל בתוכו) כאילו הוא כפר גלובלי מיסויי אחד… ואילו עמדתי היא עמדה לוקאלית ולפיה "עניי עירך קודמים", והמיסוי איננו כלל-עולמי, וממילא נראה כי כלל העולם אינו פועל בגישה כזו של מיסוי עולמי" אין להם מקום בנסיבות הנדונות, מכיוון שתוצאת פסד הדין במקרה כור סחר אולי העשירה את קופת המדינה, אך במחיר מיסוי כפול של החברה הישראלית ומיסוי משולש ברמת בעלי מניותיה.
פסק הדין בעניין כור סחר עוסק בסוגיה נוספת של קיזוז הפסד הון כנגד מרכיב הרר"ל, אולם לא נרחיב בעניין במבזק זה.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ולשאר חברי המחלקה למיסוי בינלאומי ממשרדנו.
ביום 2.12.2019 ניתן פס"ד בביהמ"ש העליון בעניין חברתPIV BV ׁ (להלן החברה) (ע"א 5883/18), אשר קבע הלכה בעקרונות הכרה של ניכוי הוצאות או ניכויים בעת חישוב הרווח/שבח בעת מכירת זכות במקרקעין/נכס, במצב בו לא נוכו ההוצאות או הניכויים הללו בזמן אמת בדוחות השוטפים על ההכנסות החייבות, לפקיד השומה.
תמצית העובדות
החברה – חברה זרה, שרכשה דירת מגורים בישראל והשכירה אותה. החברה לא הגישה מעולם דוחות לפקיד השומה בדבר הכנסותיה בישראל.
לאחר כעשרים שנה מכרה החברה את הדירה, תוך שבחישוב השומה העצמית לא ניכתה את הפחת משווי הרכישה, שכן הוא לא נוכה מעולם. מנהל מיסוי מקרקעין לא קיבל את הגישה וניכה את כל הפחת שהיה יכול להיות מנוכה בדוחות השנתיים לפקיד השומה. מובן שבאופן זה שבח המקרקעין היה גבוה יותר, והמיסוי בהתאם.
ועדת הערר שדנה בכך, הלכה בתוואי של פסיקות קודמות (שמשון וברמן), שם נקבע כי ככל שהוכח שלא נוכה פחת שוטף בדוחות השנתיים, לא ינוכה פחת זה בשומות השבח, זאת אף שנוסח הסעיף הרלוונטי בחוק מיסוי מקרקעין נוקט במילים "הסכומים הניתנים לניכוי".
בית המשפט העליון צולל לסוגיה ומגיע לתובנות חדות שניתן אף להשליך מהן על סוגיות רווח הון ואחרות. להלן יצויינו נקודות חשובות מתוך הניתוח והפסיקה:
פסקי הדין שמשון וברמן – נשענו על עקרון הטלת מס אמת. הקטנת שווי רכישה בסכומי פחת שלא נוכו בעבר, ובדומה – בהלכת סלון מרכזי, אי מתן ניכוי שהיה ניתן לניכוי בעבר ולא נוכה – כל הללו עלולים להביא לכפל מס, ויש להימנע מכך.
סוגיות מקבילות לשאלה נשוא הפסק הינן:
האם בעניין מקרקעין, ניתן להוסיף לשווי הרכישה הוצאה שניתן היה לנכותה בעבר ולא נעשה כן?
האם יש לנכות מיתרת המחיר המקורי של נכס שאינו מקרקעין, פחת שניתן היה לנכותו בעבר ולא נוכה (עסקת רווח הון)?
האם בעניין נכס שאינו מקרקעין, הוצאה שניתן היה לנכותה בעבר ולא נעשה כן, תופחת מרווח ההון בעת המכירה, לעניין חישוב מס רווחי הון ?
לכל הללו לא ניתנה תשובה מפורשת בפסק, אך ברור מהסיכום לפסק כי הכרעת הדין חלה גם עליהן (ראו להלן).
המילים "הניתנים לניכוי" יכולות להתפרש – אף כי באופן דחוק יותר – כ"נוכו בפועל".
הפסיקות בעניין שמשון וברמן – נכונות!
(אין לנכות פחת משווי הרכישה, אם הוכח שהפחת לא נוכה בפועל בעבר).
אין לאמץ גישה לפיה יש להבחין בין פחת שלא נוכה בפועל מחמת טעות לבין אי ניכוי בכוונת מכוון.
"אסכם: לגישתי ראוי לפרש את סעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין, וכן כל חקיקה העוסקת בסוגיה דומה (ההדגשה אינה במקור), בהתאם לעקרונות הבאים:
הכלל: ברירת המחדל לבחינת החבות במס שבח היא כי הנישום ניכה את מלוא הסכומים הניתנים לניכוי כפחת מהכנסתו החייבת בגין המקרקעין במס הכנסה. כנגזר מכך נקודת המוצא היא כי יש להפחית את מלוא סכומי הפחת משווי הרכישה בעת חישוב מס השבח.
החריג לכלל: נישום שדיווח כדין על הכנסותיו ושילם את המס המתחייב, ואשר יעמוד בנטל להוכיח כי נמנע במסגרתם מניכוי מלוא הסכומים הניתנים לניכוי כפחת מהכנסתו החייבת במס הכנסה, זכאי לכך שסכומי הפחת שלא נוכו כאמור לא יתווספו לחישוב השבח (דהיינו, לא יופחתו משווי הרכישה).
הגבלת תחולת החריג: נישום אשר לא דיווח כדין על הכנסתו החייבת במס הכנסה, וכתוצאה מכך גם לא ניכה בדיווחיו פחת באופן מלא או חלקי, בין אם לא חויב במס הכנסה בגין ההכנסות שלא דווחו ובין אם נערכה לו שומה על ידי מנהל המיסוי בגינן, (וברור שבחישוב ההכנסה החייבת ינוכה הפחת – הערה שלנו מתוך המשך הפסק) אינו רשאי להעלות טענה כי לא נוכו מלוא הסכומים הניתנים לניכוי כפחת מהכנסתו החייבת, ועל כן יש להפחית לגביו בכל מקרה את מלוא סכומי הפחת משווי הרכישה בעת חישוב מס השבח".
בסיכומו של דבר:
ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור מנהל מסמ"ק והורה לנכות את הפחת שלא נוכה בפועל לאורך השנים, אך זאת במקרה החריג בו הנישומה כלל לא דיווחה על הכנסותיה, לאורך השנים.
במקרים הקלאסיים – ביהמ"ש העליון קובע הלכה כי נישום שדיווח כדין על הכנסותיו לפקיד השומה ולא ניכה פחת (אף אם במודע), בעת חישוב שבח המקרקעין במכירה – לא יווסף הפחת שלא נוכה לשבח המקרקעין, קרי – הפחת שהיה ניתן לניכוי אך לא נוכה בפועל, לא ינוכה משווי הרכישה !
הדבר אמור גם על כל חקיקת מס דומה!
ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 49793-07-16) קיבל ביום 24 בנובמבר 2019 את תביעתו של דויד לוי (להלן: המבוטח) וקבע כי חרף הפערים הגבוהים בין שכרו נטו בתלושי השכר, לבין ההעברה החודשית לבנק בגין שכרו נטו במועד תשלום המשכורת, דמי הפגיעה ישולמו לו לפי הדיווחים בתלושי השכר ולא לפי ההפקדות בחשבון הבנק. זאת, לאחר שהוכח בבית הדין שתלושי השכר משקפים את התשלומים ששולמו בפועל, גם בהמחאות במועדים שונים.
רקע חוקי לפי סעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי:
דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מ-75% מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5 כשהוא מחולק ב-30 (1,111 ₪ ליום, נכון ל- 12/2019). לפי סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי: שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים.
הכנסה לעניין מבוטח שהוא עובד שכיר – היא ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח. לפי סעיף 298(א) לחוק הביטוח הלאומי:
כל תביעה לגמלה תתברר בידי פקיד התביעות והוא יחליט אם תינתן הגמלה ובאיזו מידה תינתן.
תמצית עובדתית
המבוטח שימש כשכיר בחברה בבעלות משותפת בחלקים שווים עם אחר. החברה מחזיקה ומפעילה מוסך רכב.
ביום 7/7/2015 נפגע בתאונת אופנוע בתחומי המוסך, ועקב התאונה לא היה כשיר לעבוד כ-3 שבועות.
ביום 1/11/2015 הכיר המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) באירוע, כתאונת עבודה.
על אף שבתלושי השכר צוין שכר ע"ס 30,205 ₪ ברוטו (18,281 ₪ נטו), הגמלה שולמה לו לפי השכר שהופקד בבנק, לפי בסיס שכר של 8,500 ₪ לחודש (נטו – בחישוב לברוטו).
ביום 28/5/2016 שלח המל"ל מכתב למבוטח ובו נכתב: "הבסיס לחישוב הגמלה נקבע לפי השכר שהופקד בחשבון הבנק. קיים שוני בין הדיווחים בתלושי השכר לבין ההפקדות בחשבון הבנק. המשיכות במזומן לצורך קיום אינם ניתנים לחישוב הבסיס…"
טיעוני המבוטח
זה שנים, שהוא מקבל שכר יותר גבוה משותפו, עקב הסמכתו כמנהל מוסך ובעל התעודה.
אמנם שניהם מקבלים מדי חודש העברה בנקאית ע"ח שכר בסך 8,500 ₪, ואולם הוא מקבל את היתרה בהמחאות מאוחרות ולא סדירות (שנפדו למזומן) והללו מופיעות באופן מסודר בכרטיס החו"ז שלו.
לטענתו, חלק הארי של השכר נטו נמשך בעיקר בהתאם לתזרים המזומנים של החברה.
הוצגו כאמור תלושים, וכן טופסי 106 של השנים שקדמו, והללו שקפו שכר מבוטח גבוה הרבה יותר מזה שקבע המל"ל כבסיס לגמלה, כאמור.
המבוטח טוען שאין זה מעניינו של המל"ל כיצד הוא מושך את שכרו, כל עוד המשכורת שלו מדווחת כדין, ומשולמים למל"ל מלוא דמי הביטוח על פי המשכורת המדווחת כדין.
טענות המל"ל
המבוטח לא הציג ראיות לתשלום 30,000 ₪ כשכר.
סכום ההפקדה בבנק תחת הכותרת "משכורת" עמד ע"ס 8,500 ₪.
משיכות המזומן הנטענות לא הוכחו ובכל מקרה אינם ניתנים לחישוב הבסיס.
המבוטח קיבל את מלוא הגמלאות המגיעות לו בהתאם לתשלום השכר שקיבל בפועל ולא בהתאם לדיווח עלום שאין לו בסיס.
"אין כל תימוכין לדיווח התובע לרשויות השונות, לרבות לנתבע (המל"ל – הביאור שלנו) אודות גובה הכנסתו בפועל מלבד אסמכתא של הפקדת המשכורת בסך של 8,500 ₪. ולכן דיווח לשכר של 30,000 ₪ ללא כל ראיה, אינו יכול להיות דיווח שנעשה כדין ואינו יכול להיחשב כהכנסה ממנה מגיעים דמי ביטוח. נטל ההוכחה בנדון עומד על כתפי התובע".
הדיון המשפטי
ככלל, פקיד התביעות של המל"ל לומד על הכנסתו הרגילה של מבוטח מתלושי השכר, אשר בד"כ משקפים את הכנסתו בפועל טרם הפגיעה.
ביה"ד מזכיר את ההלכה הפסוקה מפס"ד סדיק (פברואר 2002), לפיה תכלית תשלום גמלה לנפגע בעבודה היא לשמור על הכנסתו כשזו נפגעה עקב הפגיעה בעבודה, וכי הגשמת תכלית זו מחייבת תשלום גמלה על בסיס ההכנסה האמיתית שהייתה לנפגע ערב הפגיעה, עובר לפגיעתו.
תצהיר המבוטח בדבר אופן פיצול התקבולים שקיבל מהחברה בגין שכרו, לא נסתר.
עדותם של מנהלת החשבונות בחברה ושותפו, תמכו בגרסתו ואף הן לא נסתרו.
עיון בכרטסת מעלה כי בכל אחד מהחודשים שקדמו לפגיעה היו מעבר להעברה הבנקאית בסך 8,500 ₪ כאמור, גם סכומים גבוהים שנרשמו כחובה בכרטיסו עקב משיכה בהמחאות.
כל העדים העידו כי לא היו מעולם משיכות במזומן אלא רק בהמחאות, שנפדו למזומן.
מחומר הראיות שוכנע ביה"ד כי סכומי המשיכות האמורים, משקפים את השכר נטו שקיבל המבוטח, הן באמצעות העברה בנקאית והן באמצעות תשלום בהמחאות במועדים שונים בהתאם לצורכי החברה ותזרים המזומנים.
ביה"ד מגיע למסקנה כי תלושי השכר אכן משקפים את התשלומים ששולמו למבוטח, ללא קשר לתאונה.
פסק הדין
ביה"ד קבע כי המבוטח הרים את הנטל להוכיח כי הנתונים הכספיים שהופיעו בנספחים לתיק מהווים שכר ששולם לו, וכי אין מדובר בנתונים פיקטיביים.
התביעה נתקבלה, המל"ל חויב לשלם את גמלת הפגיעה בעבודה לפי תלושי השכר, ואף חויב בהוצאות משפט.
בשולי הדברים
אין וודאות כי גם אם לא היה מוכח שמלוא סכומי הנטו על פי התלושים נמשכו בפועל ע"י המבוטח מהחברה, בדרכים שונות – הייתה הקביעה השיפוטית, זהה.
לא מן הנמנע כי במצב כזה – הייתה התביעה נדחית.
לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.
