ביום 26.11.2019 ניתן פס"ד בעניין חברת אדמונד דה רוטשילד ניהול נכסים (ישראל) בע"מ (להלן: החברה) (ע"מ 9136-04-18) בסוגיית שיעור מע"מ עסקאות אפס עפ"י סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ (להלן: החוק) בגין הכנסות משירותים שנתנה לתושב חוץ, בשנים 2012-2016.

רקע
החברה – תושבת ישראל הפועלת בישראל, מעניקה שירותים לקבוצת רוטשילד העולמית, אשר מקום מושבה בחו"ל והיא בגדר תושבת חוץ (להלן: החברה הזרה או הזרה).
העיקר המוחלט של השירותים בשומה בגין תקבולים שקבלה החברה בגין שיווק קרנות השקעה זרות של הזרה ללקוחותיה המוסדיים בישראל (להלן: פעילות שיווק הקרנות), והמיעוט- בגין שיווק שרותי בנקאות פרטית (לחשבונות בנק בחו"ל) ליחידים תושבי ישראל (להלן: פעילות שיווק בנקאות פרטית). כל ההכנסות בגין הנ"ל דווחו כחייבי מע"מ בשיעור אפס.
מנהל מע"מ דחה את דיווחי המערערת, וחייב את כל הכנסותיה של החברה בתקופה האמורה במע"מ בשיעור מלא (כ- 34 מיליון ₪, קרן מס).
החברה טענה כי מתן שירותי השיווק בשני המגזרים הנ"ל ניתנו לחברה הזרה ולא ללקוחות בישראל. בנוסף, ככל שניתן להצביע על שרות שקיבלו הלקוחות בישראל, שאינו חלק מפעילויות השיווק או הנלוות אליה, הרי שמדובר בשירות זניח וטפל לפעילותה. לחילופין, טענה כי אם בכל זאת יש שרות שניתן ללקוחות בישראל הרי שיש לפצל את התמורה שהתקבלה ולחייב בשיעור מע"מ מלא רק את החלק המיוחס לפעילות זו, ויתרת התמורה (ככל הנראה, החלק הארי) תחויב במע"מ אפס כאמור לעיל.

פסק הדין
"תכלית סעיף 30(א)(5) לחוק היא לעודד עוסקים ישראליים לייצא את שירותיהם אל מחוץ לגבולות ישראל… וזאת באמצעות הוזלת מחיר השירות".
עם זאת, הסעיף קובע סייג (אשר הוסף בתיקון 23 לחוק מיום 1.7.2002, בעקבות הלכת קסוטו- ע"א 41/96) בהתקיימו, לא תחול הקלת המס: זאת במקרה בו נושא הסכם השרות בפועל ניתן, בנוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל.
דהיינו, אמת המידה להקלה/הטבה זו היא קיומו או העדרו (מבלי לבצע כל כימות ופיצול) של שירות שניתן לתושב ישראל, בנוסף לשרות שניתן לתושב החוץ.
אמנם בפסיקה ובפרקטיקה, נקבע כי ככל שהשרות שניתן לתושב ישראל הוא זניח וטפל לשרות לתושב החוץ, לא יחול הסייג.
ביהמ"ש דן בסוגיה: האם פעילות השיווק של החברה ללקוחות בישראל של החברה הזרה הייתה "ישירה וממשית ובעלת ערך כלכלי עצמאי ונפרד" באופן המשתכלל לכדי מתן שירות לאותם הלקוחות בישראל, ומכאן להחלת מע"מ בשיעור מלא;
לחילופין: מיהו מקבל השירות במתן שירותי שיווק או קידום מכירות בישראל לתושב חוץ?
ביהמ"ש קובע כי אומנם לא כל פעילות שיווק בישראל עבור תושב חוץ תיכלל בסייג לסעיף. למשל, כנס לקוחות שארגן תושב ישראל עבור לקוחות פוטנציאליים בישראל לתושב חוץ (ראה פס"ד טי בי סי אינווסט ופס"ד בי.זד. יזמות) שכל מטרתו קידום מכירות של מוצר או שרות של תושב החוץ לציבור כללי ולא מסוים, ומבלי שניתן לזהות שירות בעל "מימד אישי קונקרטי" – כי אז קשה יהיה לקבוע כי ניתן שרות גם לתושב ישראל בישראל. כך גם לגבי שרותי פרסום לקידום מכירות באמצעי התקשרות, בשלטי חוצות או בחלוקת פליירים.
בנסיבות העניין, ביהמ"ש קובע כי שרותי השיווק והסיוע ללקוחות בישראל חרגו ממסגרת הפעולות הבאות להגשים את פעולות השיווק גרידא. לדוגמא: הוכחת קשר ישיר והדוק בין החברה ללקוחות המוסדיים לאורך כל שדרת הטיפול לרבות בביצוע ההשקעות בקרנות הזרות ובשימורן (אשר בן יש כדי להגשים גם את האינטרסים של הלקוחות הישראליים), למשל: בהפחתת דמי הניהול ששילמו לקרנות הזרות, ואף בגובה התמורה המהותית כנגזרת מהיקף ההשקעות בישראל (50%) המעיד על המהות וההיקף של השרות הניתן בישראל. בעניין הלקוחות בישראל בבנקאות הפרטית – החברה התחייבה בהסכמיה להשיג רק לקוחות מתאימים מישראל ולפיכך עליה היה לבצע, מעבר לפעולות השיווק לציבור הכללי (כגון: כנסים והרצאות שיווקיים, שליחת פרסומיים שונים, טיולים ומשלוחי מתנות), פעולות בדיקה, מיון וסינון של לקוחות ושימורם (כגון: זיהוי פיזי של כל לקוח ולקוח לעיתים אף בביתו שלו, מילוי וחתימה על טפסי פתיחת החשבון מול נציג ישראלי ושליחתם לחו"ל, אישור מסמכי מקור, הפחתת עמלות ללקוחות ועוד) – אשר מטבע הדברים לא היו זניחים וטפלים כלל ובוודאי שירתו גם את האינטרס של הלקוחות בישראל.
נקבע כי למעשה החברה תפקדה כגוף מתווך באופן בו שני הצדדים יוצאים נשכרים.
לעניין טענת פיצול התמורה וחבות המע"מ קובע ביהמ"ש כי הטענה אינה מתקבלת, שכן החברה ובאי כוחה לא הציעו נוסחה לבחינת ביהמ"ש לפיצול זה. יתרה מזו אף אם הייתה מוצעת נוסחה שכזו ביהמ"ש קובע כי לשון החוק ברורה ובינארית לגבי הסייג לסעיף – דהיינו, מרגע שישנו שרות "גם לתושב ישראל בישראל" תישלל ההטבה של מע"מ בשיעור אפס לחלוטין.
יצויין כי ביהמ"ש מוסיף בסוף פסה"ד "הערה לפני חתימה" המדברת בעד עצמה, ואין לנו אלא להביאה כפי שהיא ולברך עליה (הדגשות לא במקור):
"עם זאת, אבקש להעיר כי התוצאה של חיוב מלוא התגמול במע"מ בשיעור מלא, גם כאשר השירות שניתן לתושבי ישראל אינו השירות העיקרי, אינה מניחה את הדעת. המציאות במתן שירותי שיווק בישראל עבור תושב חוץ היא מורכבת יותר. כך במיוחד בעת האחרונה שבה מתרחבת הפעילות העסקית הבינלאומית תוך שילוב של ישראלים בפעילות זו. נראה כי בתחומים אחרים ידע המחוקק לתת מענה למורכבות דומה באמצעות קביעת נוסחה המאפשרת הכרה בחלק הפטור ממס במצב בו מתקיימת פעילות מעורבת (ראו לדוגמא תקנה 18(ב) לתקנות מע"מ בעניין תשומות מעורבות). נוכח המורכבות הבלתי אפשרית של הפרדת השירות, בין זה שניתן לתושב חוץ לבין זה שניתן לתושב ישראל, נדמה לי כי יש מקום לחשיבה על גיבוש נוסחה שתיתן מענה קל לתפעול ותמנע את התוצאה הבעייתית של הכול או לא כלום. נראה לי כי יישום פתרון מעין זה ישיג תוצאת מס ראויה יותר. הפתרון בנושא זה מונח לפתחו של המחוקק ויש לקוות כי ייתן דעתו לסוגיה".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.