מבזק מס מספר 664 - 17.11.2016

ביום 8 בנובמבר 2016 ניתן פס"ד בעניין איתי ליברמן (ע"מ 44903-01-15) (להלן: "המערער"). הסוגיה שנדונה היא, חבויות המיסוי בגין יתרות חובה שהיו למערער מחברה בשליטתו.

רקע
המערער הוא בעל המניות יחיד, דירקטור ועובד בחברת סופר הארי בע"מ (להלן: "החברה") שהוקמה בשנת 2008 והפעילה סופרמרקט. בחודש מרץ 2010 הפסיקה החברה את פעילותה העסקית והחלה בחיסול מלאי וציוד של החנות.
במאזן החברה ליום 31.12.2010 וליום 31.12.2011 היו יתרות חובה של בעל המניות (המערער) בסך של 2,682,001 ש"ח ו- 2,596,006 ש"ח, בהתאמה.
טענת רשות המיסים – יש לראות את יתרת החובה כהכנסה חייבת ממשכורת לפי סעיף 2(2) לפקודה, כבר בשנת 2010. לחלופין, לחייב את הסכום המשיכות הרשום בספרי החברה עד גובה יתרת העודפים בסך 1,694,506 ש"ח כהכנסה מדיבידנד מכוח סעיף 2(4) לפקודה ואת ההפרש בין סכום העודפים לבין הסך של 2,596,006 ש"ח כהכנסה מכוח סעיף 2(2) לפקודה. לחילופי חילופין, יש להחיל על המשיכות הנ"ל את הוראות סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה בהיותה הלוואה שאינה נושאת ריבית.
טענות המערער – משיכות בעלים לא היו, ואם היו הרי שנמשכו ע"י אביו המנוח שנפטר בשנת 2013. כמו-כן, רישומו כבעל מניות וכדירקטור נעשה רק כדי לסייע לאביו "לברוח" מנושיו, כאשר בפועל החברה הייתה של אביו והוא עשה בה כרצונו.
בנוסף טען המערער, כי דו"חות המס שהוגשו ע"י החברה נחזים כחתומים על-ידו, אך מדובר בזיוף, כפי שעולה מחוות דעתה של גרפולוגית שהגיש לבית המשפט.

פסיקת בית המשפט:
בית המשפט התייחס בפסיקתו לשתי סוגיות. בחלק הראשון התייחס לטענות הטכניות של המערער ובחלק השני התייחס לסוגיית משיכות הבעלים.

לעניין הטענות הטכניות בית המשפט קבע כי " משנתן המערער בידי אביו זכות לעשות החברה כבשלו, כל סכום שנמשך ע"י המורשה, כמוהו כסכום שנמשך ע"י המרשה".
בנוסף לכך, גם אם הוכיח המערער שלא הוא זה שחתם על הדוחות הכספיים, הואיל ואין דוחות אחרים ורו"ח לא מסר עדות בנושא החתימה על הדוחות הכספיים, טענותיו אלו אינן משנות דבר.
ביהמ"ש לא ייתן יד למצב שנישום מציג מצג מסוים כדי להתחמק מנושים ובד בבד יטען מול רשות המיסים כי המצג הוא מצג שווא וכי יש למסותו על פי עיקרון "גביית מס אמת".

לעניין סוגיית מיסוי המשיכות, ביהמ"ש מנתח את נסיבות המקרה וקובע כי:

• המשיכה בוצעה בשנת 2010 (קרי – ראיה "ותיקה").
• חלה הפחתה בסכום המשיכה כלומר סכומים מסוימים הוחזרו בשנת 2011.
• מותר להניח כי המערער היה עובד החברה ואביו היה כנראה הרוח החיה בה.
• החברה הפסיקה את פעילותה.

מאחר והמערער הוא גם דירקטור ועובד החברה, מציין ביהמ"ש כי לכאורה צודק פקיד השומה כי יש לקבוע המשיכה כשכר לפי סעיף 2(2).
עם זאת, ומאחר ומדובר במשיכה חדשה שהחלה רק ב-2010, מהעובדה כי הוחזר חלק מסוים מהמשיכה בשנת 2011, וגם מאי היותו של המערער "הרוח החיה" בחברה, קובע ביהמ"ש כי רק חלק המשיכה שעד גובה העודפים יחויב במס בשלב זה, וזאת כדיבידנד על פי סעיף 2(4) לפקודה.
בעניין יתרת המשיכה מעבר ליתרת העודפים, קובע ביהמ"ש כי יחולו לגביה הוראות סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה בלבד, קרי חיוב בהכנסות בגובה הפרשי הריבית הרעיונית בלבד.
הלכה למעשה ביהמ"ש קובע כי משיכות בעלים יסווגו כדיבידנד או כשכר רק בגין יתרות חובה שהובהר כי אין בכוונת הנישום להחזיר, ורק בעיתוי בו התברר כי אין כוונה כזו עם זאת, ביהמ"ש לא קובע מה יהיה דין
המשיכה בעתיד למשל בשנת 2011 או אחרי כן. סביר להניח שאם תוחזר בעתיד הקרוב הרי שלא תיחשב להכנסה.
בעניין זה נוסיף כי על פי הצעת החוק החדשה מיום 31 לאוקטובר 2016 מוצע ע"י משרד האוצר כי משיכת כספי מחברה ע"י בעלי מניותיה תסווג כהכנסת בעל המניות אלא אם תוחזר תוך 90 יום!!!
בהתאם לסעיף 3(ט1), סעיף חדש בפקודה. (בעניין זה ראה מבזקנו מספר 656).
לדעתנו, במידה והצעת החוק האמורה תעבור, הרי שלאור פס"ד זה לא יהיה מדובר בהבהרה אלא בתיקון חוק מכאן ואילך.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אייל כרמי ולרו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא, ממשרדנו.

פעמים רבות אנו נתקלים בסוגיית השילוב בין הוראות אמנה למניעת כפל כלשהי לבין הוראות פקודת מס הכנסה. העיקרון הבסיסי החל הינו כי לאור סעיף 196 לפקודה, הוראות האמנה גוברות על הוראות הדין הפנימי. סייג לכלל זה הוא במקרה בו הוראות האמנה מרעות את מצבו של הנישום ואז הוראות הדין הפנימי המקלות עדיין תקפות.
אחד הנושאים המושפעים מסוגיות השילוב בין הוראות הפקודה להוראות האמנה, הוא נושא התושבות לצורכי מס. וניתן שלוש דוגמאות:

1.  חברת משלח יד זרה (חמי"ז): חוזר 5/2016 שפורסם לאחרונה בעניין חמי"ז עוסק בין היתר, בהגדרתה של חמי"ז. התנאי הבסיסי הוא כי מדובר בחברה זרה. סעיף 2.1 לחוזר חמי"ז דן במקרה בו חברה נחשבת לתושבת ישראל עפ"י הוראות הפקודה (למשל כאשר החברה התאגדה בישראל), אולם לאור הוראות האמנה הרלוונטית נחשבת החברה לתושבת אותה מדינת אמנה (לאור כללי שובר השוויון הנהוגים לגבי חברה ובד"כ מדובר במבחן מקום הניהול האפקטיבי). במקרה כאמור קובע חוזר חמי"ז כי יש לראות בחברה כחברה זרה, גם אם קביעה זו היא תולדה של הוראות האמנה בלבד, ולפיכך הוראות החמי"ז הרלוונטיות יחולו על בעל המניות בחמי"ז.
   פרשנות אחרת עשויה להוביל למסקנה כי מצד אחד החברה לא תחויב במס בישראל על הכנסותיה מחוץ לישראל (משום שאינה תושבת ישראל לפי הוראות האמנה) ומצד שני הוראות סעיף 75ב1 בעניין חמי"ז לא יחולו (משום שלא מדובר בחברה זרה על פי הוראות הפקודה).
   אגב, בחוזר קודם שיצא בנושא (חוזר 9/2003) נכתב: "נדגיש כי הכנסתה של חברה אשר נחשבת לתושבת ישראל לפי סעיף 1 לפקודה חייבת במס מכוח סעיף 2 לפקודה ולא יחול עליה סעיף 5(5) לפקודה".
2. מס יציאה: איך מיושמות הוראות סעיף 100א לפקודה (מס יציאה), במקרה בו אדם נחשב עדיין לתושב ישראל על פי הוראות הדין הפנימי משום שטרם העביר את מרכז חייו אל מחוץ לישראל, אולם אותו אדם כבר נחשב לתושב מדינת האמנה על פי הוראות האמנה (כללי שובר השוויון בסעיף התושבות). נשאלת השאלה, מה הדין במקרה בו באותה "תקופת דמדומים" מוכר אותו אדם נכס שהיה לו, בחו"ל. אם ייטען כי הוראות סעיף 100א לפקודה לא חלות מכיוון שעל פי הוראות הדין הפנימי לא שונה מעמד התושבות, הרי שבשלב המכירה לא יחול כלל מס בישראל מכיוון שאותו אדם אינו תושב ישראל על פי הוראות האמנה וממילא לא רואים בו כמי שמכר את הנכס בטרם ניתוק תושבותו. אם תטען רשות המסים כי גם שינוי תושבות עפ"י הוראות האמנה בלבד "מפעיל" את סעיף 100א לפקודה, הרי שבשלב המכירה ניתן יהיה למסות את חלק רווח ההון המיוחס לתקופת התושבות הישראלית, עפ"י המנגנון הליניארי הקבוע בסעיף 100א, בכפוף לטענות אחרות שעשויות לקום ביחס למנגנון זה. רשות המסים טרם פרסמה את עמדתה בעניין זה באופן רשמי, אולם למיטב ידיעתנו, עמדתה היא בהתאם לחלופה השנייה שהוצגה לעיל, לפיה סעיף 100א חל גם אם שינוי התושבות הוא לפי הוראות האמנה בלבד.
3.  עולים חדשים: נניח מקרה של יחיד שחזר לישראל ממדינת אמנה לאחר שחי בה 9 שנים. נניח גם שלפי הוראות הפקודה הוא נחשב לתושב ישראל לאחר אותן 9 שנים אך עדיין נחשב לתושב מדינת האמנה לפי כללי שובר השוויון שבסעיף התושבות, זאת למשך שנתיים נוספות, כלומר – רק לאחר 11 שנים הוא נחשב תושב ישראל הן עפ"י הדין הפנימי והן עפ"י האמנה. האם אז אותן שנתיים בהן נחשב היחיד לתושב חוץ עפ"י הוראות האמנה בלבד, יובילו את היחיד אל "חוף מבטחים" כתושב חוזר ותיק (משום ששב והיה לתושב ישראל לאחר שהיה תושב חוץ משך 10 שנים לפחות)? נדגיש כי עמדתה של רשות המסים שלילית בעניין זה, כפי שפורסם בחוזרים המקצועיים ובהחלטות מיסוי שפורסמו בנושא, ולפי עמדתה כאמור – תקופת תושבות חוץ עפ"י אמנה בלבד לא תיכלל בוותק הנספר לצורך קביעת מעמד של תושב חוזר ותיק, ומעמד זה ייקבע רק אם היה היחיד תושב חוץ על פי הוראות הפקודה משך הזמן הנדרש. לדעתנו, לאור עמדתה של רשות המסים בעניין תושבותה של חמי"ז כאמור בסעיף 1 לעיל, וככל הנראה גם עמדתה הדומה בנושא תחולת סעיף 100א לפקודה בסעיף 2 לעיל, יש לגזור גזירה שווה גם במקרים של תושב חוזר ותיק, ולספור את שנות תושבות החוץ עפ"י האמנה כתושבות חוץ גם על פי הוראות הפקודה, ובהמשך לדוגמא שבסעיף 3 לעיל – להעניק לאותו יחיד את ההקלות להן זכאי תושב חוזר ותיק, שהרי לא ייתכן שרשות המסים תבקש ליישם את הכלל רק במקרה בו מתאפשרת גביית מס ולא תיישם את הכלל האמור במקרה בו מתבקשת הענקת הטבות מס.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) אייל סנדו, ממשרדנו.

ביום 1 בנובמבר 2016 קבלה ועדת ערר (ו"ע 45326-01-15) את עררה של לילך אריאל (להלן: "העוררת"), על קביעתו של מנהל מסמ"ק כי לא יחול פטור במכירת דירת המגורים שהייתה בבעלותה, עקב אי עמידה בהוראות הצינון המתוארות בסעיף 49ו' – במכירת דירה שלפחות 50% מעלותה מומנו במתנה (בשלוש השנים שקדמו לרכישתה).

להלן תמצית הדברים בקצרה:
העוררת בהיותה בת 18, רכשה בחודש 5.2013 דירת מגורים בת"א, בעלות של 1.2 מיליוני ₪.
בחודש 9.2013 מכרה את הדירה בסכום של 1.8 מיליוני ₪, ובקשה פטור כדירה יחידה (סעיף 49ב(2).
מנהל מסמ"ק שלל את הפטור בטענתו כי עלות הרכישה מומנה במתנה מאביה ולכן הפטור על פי סעיף 49ב'(2), מסויג בהוראת הצינון של סעיף 49ו' (שלוש שנים מיום הרכישה בדירה שנרכשה במתנה מהורה והמוכר לא גר בה), ולכן לא יחול הפטור.
על פי חוזה הרכישה היו אמורים להשתלם עם החתימה 50 אלפי ₪. בפועל שולמו 400 אלפי ₪ ("כמחווה של רצון טוב").
מקור כספי המקדמה – נטען כי הוא ממימוש נכס בברוקלין, שקיבל האב בחלוקת נכסים במסגרת גירושין מאשתו (הנכס נמכר בכ-950 אלפי דולר). בעדותה הודתה העוררת כי קבלה את סכום המקדמה האמורה כמתנה מאביה.
את יתרת עלות הרכישה הייתה אמורה לשלם העוררת למוכרת עם מסירת החזקה בדירה לידיה, ותוך התקיימות תנאי מתלה של רישום זכויות בעלות המוכרת בדירה (שלא הייתה רשומה כבעלת הדירה קודם לכן).
נטען כי את יתרת עלות הרכישה שבמקור הייתה 1,150 אלפי ₪, ובפועל נותרה רק על 800 אלפי ₪ נתכוונה העוררת לממן ממשכנתא שתיטול.
אביה היה אמור להיות ערב למשכנתא זו.
מניין היו לה מקורות לפרוע את המשכנתא האם במימון עצמי או שוב אביה יפרע? נטענו מספר טענות לא מבוססות, לאפשרות מקורות הכנסה עצמיים של העוררת.
מפה לשם ומבלי להיכנס לרכילות אישית בעניין העוררת, שתוארה בפסה"ד – מכרה העוררת את הדירה לצד ג' בחודש 9.2013 כאמור, בסכום של 1.8 מליוני ₪. לטענתה הדירה הייתה שווה בכלל 2.4 מיליוני ₪, ורק עקב חיפזון במכירה נמכרה במחיר זול בהרבה.

מכאן מתחילה מסכת של מצגים ותיאורים, וחסרות ראיות ועובדות מוכחות.
אף שישנו חוסר בתיעוד ואף יתכן כי ישנם פערי זמן בין המועדים לתשלום סופי והעברת הבעלות לבין מועדי תשלום / תקבול אחרים, מתרשמת הועדה כי ניתן לגשר על העניין וכי ניתן לקבל את הטענה שיתרת סכום הרכישה מומנה מתמורת מכירת הדירה לקונה החדש.
אי לכך ומשום שרק 400 אלפי ₪ מתוך עלות הדירה שהייתה 1,200 אלפי ₪ כאמור, הרי פחות מ-50% מעלותה ניתנה במתנה, והוראות הצינון של סעיף 49ו' אינו חלות.
בהעדר טענה אחרת ע"י המנהל לאי זכאותה של העוררת לפטור ממס שבח – התקבל הערר, והפטור ניתן.

נקודות למחשבה ולהדגשה

• ועדת הערר מציינת המפורש כי היא דנה בערר על שלילת הפטור במס שבח.
  מובן וידוע והועדה מציינת זאת במפורש כי יתכן ופקיד השומה יראה בעסקה כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי הנתונה בכלל לחבות במס הכנסה, וכל עניין הפטור ממס שבח, לא יהא רלוונטי.
• ועדת הערר מציינת את הוראת הסף של סעיף 49ב(2) לחוק מסמ"ק: הדרישה היסודית בסעיף זה, מעבר להיות הדירה – דירה יחידה, היא כי הדירה הנמכרת הוחזקה בידי המוכר 18 חודשים לפחות. תנאי זה כלל לא נתקיים במקרה דנן. מנהל מסמ"ק לא טען לאי התקיימות תנאי יסודי זה, אלא ניסה לשלול הפטור בטענת העדר תנאי הצינון של דירת מתנה, ודרכו זו לא צלחה.
• לאור העובדה כי ועדת הערר השתכנעה כי יתרת התמורה מומנה מתמורת המכירה של הדירה לרוכש הסופי, מציינת הועדה כי היא אינה נדרשת לקבוע עמדה באשר למעמדה של העמדת ערבות ע"י האב למשכנתא בנקאית לו היתה ניטלת. (האם מתן הערבות שווה ערך למתנה של האב).
  כמו כן קובעת הועדה כי אינה נדרשת לקבוע מה הסבירות לכך שחיילת בשרות סדיר יכולה היתה לפרוע תשלומי המשכנתא השוטפים, כפי שטענה העוררת, או שמא התכוונה להסמך על תשלומים שוטפים של האב, ועצם הנחה זו יביא לקביעה כי גם זה יחשב כמתנה של האב.
• בהתקיים העובדה כי לבסוף לא נלקחה כלל משכנתא ויתרת העלות מומנה מתמורת מכירת הדירה לרוכש הסופי – נחסכה מהוועדה ההחלטה.
• בפסק מתואר כי האב ושותפו טיפלו בזכויות הירושה של המוכרת, קשישה שירשה את הדירה נשוא הדיון, כאשר בהמשך אחד מהם ייצג את הקשישה – כמוכרת, ושותפו את העוררת – כרוכשת, וזאת בתמורה של 1.2 מליון ₪.
  הדירה נמכרה פחות מחמישה חודשים אח"כ ב-1.8 מליון ₪ כאשר לדברי העוררת שווי השוק של הדירה בעת מכירתה היה 2.4 מליוני ₪, ורק עקב חיפזון המכירה מכרה בתמורה פחותה ב-0.6 מליוני ₪.
  כלומר ולדברי ועדת הערר "למוכרת המקורית בת ה-86 אשר יוצגה ע"י שותפו של אבי העוררת, שולם חודשים ספורים קודם לכן, מחיר המהווה רק מחצית משווי השוק של הדירה".

    אין ספק שהדברים מטרידים !!

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.

ביום 6 בנובמבר 2016 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 37165-12-14) את תביעתה של תמרה חנקין (להלן: "המבוטחת") להשבת התושבות שהופסקה עקב יציאותיה לחו"ל לטיפול באמה הקשישה, ולהשבת קצבת הזקנה שנשללה ממנה עקב שלילת התושבות.

תמצית עובדתית

• המבוטחת עלתה ארצה מרוסיה עם בעלה ושני ילדיה ביום 18.11.1999 והיא נושאת תעודת זהות ישראלית. בן אחד גר בארץ, והשני היגר בחזרה לרוסיה.
• בני הזוג רכשו בשנת 1997 דירה בבת ים, ומיום עלייתם התגוררו בדירה שבבעלותם.
• בהתאם לדו"ח כניסות ויציאות מהארץ עולה כי מאז שנת 2007 ועד דצמבר 2013 המבוטחת חילקה זמנה לסירוגין, מספר חודשים ברצף בישראל ומספר חודשים ברצף ברוסיה. סה"כ שהתה מחוץ לישראל 58% מהזמן.
• ביום 15.10.2013 הודיע המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) למבוטחת כי על פי המידע שבידו היא חדלה, לכאורה, להיות תושבת ישראל מיום 15.7.2007 ואילך הואיל ועזבה את הארץ ושוהה בחו"ל.
  לא למותר להוסיף, עובדה שצוינה בהמשך פסק הדין, כי "לאחר הדיון" המל"ל עצמו הפיק דו"ח כניסות ויציאות מן הארץ של בעלה של המבוטחת וממנו עולה כי החל מיום 16.10.2013, הבעל (וכדברי ביה"ד – כנראה גם רעייתו) שהה בישראל 90% מהזמן.
• המבוטחת ערערה על הקביעה כי היא נתקה את תושבותה מישראל, וציינה כי ההיעדרות מישראל הייתה בין היתר, לטפל בהורים הקשישים, שנותרו ברוסיה.
• המל"ל דרש מהמבוטחת להשיב את קצבת הזקנה ששולמה לה בתקופה שבה לא הייתה תושבת ישראל, לטענתו.
• הבקשה הראשונה של המבוטחת לוועדה לביטול חובות נדחתה בנימוק שהחוב נוצר ב"אשמתה". בבקשה חוזרת ויתר המל"ל על מחצית החוב "עקב המצב הרפואי של אם התובעת והצורך בנסיעות לחו"ל שהינו חיוני…".
• המבוטחת הגישה תביעה לביה"ד האזורי.
• לטענת המבוטחת, משך כל תקופת שהותה בחו"ל שמרה על זיקה חזקה לישראל שהיא מקום מגוריה הקבוע, היא מחזיקה בישראל חשבון בנק וכאן נמצא הנכס היחידי שבבעלותה – הדירה בבת ים, בנה השני מתגורר בישראל, היא לא ניהלה חשבון בנק ברוסיה, לא עבדה שם ולא יצרה כל זיקה כלכלית שם.
  לטענתה, היא נושאת תעודת זהות ישראלית ולכן נטל ההוכחה כי אינה תושבת, רובץ על המל"ל, שלא עמד בנטל הזה.
• לטענת המל"ל, שהות ממושכת ברוסיה מנתקת את הזיקה לארץ והמבוטחת לא הרימה את נטל ההוכחה כי מרכז חייה בארץ.

דיון והחלטה

• החוק אינו מגדיר את המונח "תושב". ביה"ד נשען על מספר פסיקות בביה"ד הארצי (ג'אן טייץ, עיאדה סנוקה, שמואל שפינט ועוד) וקובע כי נדרשת פרשנות תכליתית למושג "תושב ישראל", וההחלטה תיקבע ממכלול הנסיבות.
• "לא די בהשוואה בין מספר החודשים בהם שהה פלוני בחוץ לארץ ובין מספר החודשים בהם שהה בארץ". (הלכת איליה פלדמן).
• בחינת התושבות צריכה להיעשות "כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של "תושבות" בהתאם לגיל המבוטח". (הלכת נעמה דוידי).
• ביה"ד קובע כי בעת האחרונה יש התגמשות בבחינת מעמד התושבות כתנאי לקבלת קצבת זקנה: "סגנון החיים משתנה. הניידות גוברת…רבים נודדים מארצם בגיל מבוגר מסיבות שונות… אין הגדרה ברורה לתושבות. יש להגדירה על פי התכלית. תכלית קצבת הזקנה היא לתמוך במי שהגיע לגיל מבוגר".
  "לאור שינוי העיתים יש להגמיש גם את דרישת התושבות לעניין זכויות מתחום המשפט הסוציאלי ובעיקר באשר לקצבת זקנה" (הלכת נוסייבה והלכת דוידי).
• בהלכת שפינט קבע ביה"ד "כי גם שהייה הנובעת מאילוצים בריאותיים של מבוטח או בן משפחתו, יכולות לבוא בחשבון כשהייה מוגדרת וזמנית שאינה שוללת תושבות. הכל צריך להיבחן בשים לב לנסיבות העניין".
• נטל ההוכחה בשאלת התושבות לצורך קבלת גמלה מן המל"ל, צריך להיקבע על פי המצב עובר לתקופה הנתבעת הרלוונטית. כלומר, אם לפני התקופה הרלוונטית היה התובע תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המל"ל להראות כי העתיק את מרכז חייו לחו"ל.
• בענייננו, למבוטחת היתה תעודת זהות ישראלית והייתה תושבת ישראל טרם התקופה הרלוונטית, לכן הנטל היה על המל"ל להוכיח כי היא אינה תושבת.
• ביה"ד קיבל את הסברי המבוטחת כי יצאה לחו"ל לסייע לאמה הקשישה שנזקקה לעזרה קבועה מדי יום, וכן לבנה הגר במוסקבה לטיפול בשתי בנותיו הקטנות, נכדותיה.
• תימוכין לקביעה זו מוצא ביה"ד בדוח כניסות ויציאות של הבעל (וכנראה הדבר רלוונטי גם לגבי המבוטחת) המראה כי מיום 16.10.2013 מיום זה ואילך 90% מהזמן הוא שהה בארץ. הדבר תומך בטענה כי אחותה של המבוטחת, שפרשה בינתיים מעבודתה ברוסיה, החלה לתמוך באימן הקשישה, וכן העובדה כי הנכדות כבר בגרו בינתיים.
• ביה"ד מגיע למסקנה כי מטרת הטיפול באם ובנכדות הייתה מטרה זמנית, שאינה מנתקת את מרכז חייה מישראל.• "יש ליתן אף משקל לעובדה כי התובעת כיום נמצאת בעיקר בישראל, בבחינת אחרית דבר מעיד על ראשיתו…"
• ביה"ד מציין פרמטרים שסייעו בהחלטתו כי המבוטחת הייתה ועדיין תושבת ישראל: המבוטחת התגוררה ברוסיה אצל אמה או בנה, לא עבדה שם ולא רכשה שום נכס, לא היה לה שם חשבון בנק ולא ביטוח רפואי, וכי בתקופת העדרותם מישראל המשיכו בני הזוג להחזיק בדירה בישראל וכלתם התגוררה בה.
• ביה"ד קיבל את התביעה, דחה את קביעת המל"ל בדבר ניתוק התושבות, והטיל עליו להשיב לה את זכאותה לקצבת זקנה וכל תשלום שנוכה ממנה לאור קביעת המל"ל.

בשולי הדברים
סוגיית שלילת מעמד התושבות למבוטחים השוהים תקופות לא מבוטלות בחו"ל, צריכה להיבחן בקפידה

יתרה ע"י המל"ל, תוך שהוא מחוייב להלכות ביה"ד הארצי לעבודה הקובעות כי בעידן המודרני, ובעיקר בגיל מבוגר, יציאות תדירות ומתמשכות לחו"ל בנסיבות שונות, ובמיוחד לצרכים רפואיים של בני משפחה, ייבחנו באור אחר, ולא יביאו בנקל לשלילת הזכאות לקצבת זקנה.
בנוסף וחיזוק לאמור, אם וככל שמתעורר ספק בעניין התושבות עקב העדרות מישראל, הרי ככל שבנקודת זמן מאוחרת יותר נוטה משקל התושבות בברור לישראל, הרי שניתן לראות בכך "אחרית דבר מעיד על ראשיתו", כמאמר ביה"ד.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.

ביום 6 בנובמבר 2016 קיבל ביה"ד האזורי לעבודה (ב"ל 37165-12-14) את תביעתה של תמרה חנקין (להלן: "המבוטחת") להשבת התושבות שהופסקה עקב יציאותיה לחו"ל לטיפול באמה הקשישה, ולהשבת קצבת הזקנה שנשללה ממנה עקב שלילת התושבות.

תמצית עובדתית

• המבוטחת עלתה ארצה מרוסיה עם בעלה ושני ילדיה ביום 18.11.1999 והיא נושאת תעודת זהות ישראלית. בן אחד גר בארץ, והשני היגר בחזרה לרוסיה.
• בני הזוג רכשו בשנת 1997 דירה בבת ים, ומיום עלייתם התגוררו בדירה שבבעלותם.
• בהתאם לדו"ח כניסות ויציאות מהארץ עולה כי מאז שנת 2007 ועד דצמבר 2013 המבוטחת חילקה זמנה לסירוגין, מספר חודשים ברצף בישראל ומספר חודשים ברצף ברוסיה. סה"כ שהתה מחוץ לישראל 58% מהזמן.
• ביום 15.10.2013 הודיע המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) למבוטחת כי על פי המידע שבידו היא חדלה, לכאורה, להיות תושבת ישראל מיום 15.7.2007 ואילך הואיל ועזבה את הארץ ושוהה בחו"ל.
  לא למותר להוסיף, עובדה שצוינה בהמשך פסק הדין, כי "לאחר הדיון" המל"ל עצמו הפיק דו"ח כניסות ויציאות מן הארץ של בעלה של המבוטחת וממנו עולה כי החל מיום 16.10.2013, הבעל (וכדברי ביה"ד – כנראה גם רעייתו) שהה בישראל 90% מהזמן.
• המבוטחת ערערה על הקביעה כי היא נתקה את תושבותה מישראל, וציינה כי ההיעדרות מישראל הייתה בין היתר, לטפל בהורים הקשישים, שנותרו ברוסיה.
• המל"ל דרש מהמבוטחת להשיב את קצבת הזקנה ששולמה לה בתקופה שבה לא הייתה תושבת ישראל, לטענתו.
• הבקשה הראשונה של המבוטחת לוועדה לביטול חובות נדחתה בנימוק שהחוב נוצר ב"אשמתה". בבקשה חוזרת ויתר המל"ל על מחצית החוב "עקב המצב הרפואי של אם התובעת והצורך בנסיעות לחו"ל שהינו חיוני…".
• המבוטחת הגישה תביעה לביה"ד האזורי.
• לטענת המבוטחת, משך כל תקופת שהותה בחו"ל שמרה על זיקה חזקה לישראל שהיא מקום מגוריה הקבוע, היא מחזיקה בישראל חשבון בנק וכאן נמצא הנכס היחידי שבבעלותה – הדירה בבת ים, בנה השני מתגורר בישראל, היא לא ניהלה חשבון בנק ברוסיה, לא עבדה שם ולא יצרה כל זיקה כלכלית שם.
  לטענתה, היא נושאת תעודת זהות ישראלית ולכן נטל ההוכחה כי אינה תושבת, רובץ על המל"ל, שלא עמד בנטל הזה.
• לטענת המל"ל, שהות ממושכת ברוסיה מנתקת את הזיקה לארץ והמבוטחת לא הרימה את נטל ההוכחה כי מרכז חייה בארץ.

דיון והחלטה

• החוק אינו מגדיר את המונח "תושב". ביה"ד נשען על מספר פסיקות בביה"ד הארצי (ג'אן טייץ, עיאדה סנוקה, שמואל שפינט ועוד) וקובע כי נדרשת פרשנות תכליתית למושג "תושב ישראל", וההחלטה תיקבע ממכלול הנסיבות.
• "לא די בהשוואה בין מספר החודשים בהם שהה פלוני בחוץ לארץ ובין מספר החודשים בהם שהה בארץ". (הלכת איליה פלדמן).
• בחינת התושבות צריכה להיעשות "כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של "תושבות" בהתאם לגיל המבוטח". (הלכת נעמה דוידי).
• ביה"ד קובע כי בעת האחרונה יש התגמשות בבחינת מעמד התושבות כתנאי לקבלת קצבת זקנה: "סגנון החיים משתנה. הניידות גוברת…רבים נודדים מארצם בגיל מבוגר מסיבות שונות… אין הגדרה ברורה לתושבות. יש להגדירה על פי התכלית. תכלית קצבת הזקנה היא לתמוך במי שהגיע לגיל מבוגר".
  "לאור שינוי העיתים יש להגמיש גם את דרישת התושבות לעניין זכויות מתחום המשפט הסוציאלי ובעיקר באשר לקצבת זקנה" (הלכת נוסייבה והלכת דוידי).
• בהלכת שפינט קבע ביה"ד "כי גם שהייה הנובעת מאילוצים בריאותיים של מבוטח או בן משפחתו, יכולות לבוא בחשבון כשהייה מוגדרת וזמנית שאינה שוללת תושבות. הכל צריך להיבחן בשים לב לנסיבות העניין".
• נטל ההוכחה בשאלת התושבות לצורך קבלת גמלה מן המל"ל, צריך להיקבע על פי המצב עובר לתקופה הנתבעת הרלוונטית. כלומר, אם לפני התקופה הרלוונטית היה התובע תושב ישראל, הרי שחובת ההוכחה תוטל על כתפי המל"ל להראות כי העתיק את מרכז חייו לחו"ל.
• בענייננו, למבוטחת היתה תעודת זהות ישראלית והייתה תושבת ישראל טרם התקופה הרלוונטית, לכן הנטל היה על המל"ל להוכיח כי היא אינה תושבת.
• ביה"ד קיבל את הסברי המבוטחת כי יצאה לחו"ל לסייע לאמה הקשישה שנזקקה לעזרה קבועה מדי יום, וכן לבנה הגר במוסקבה לטיפול בשתי בנותיו הקטנות, נכדותיה.
• תימוכין לקביעה זו מוצא ביה"ד בדוח כניסות ויציאות של הבעל (וכנראה הדבר רלוונטי גם לגבי המבוטחת) המראה כי מיום 16.10.2013 מיום זה ואילך 90% מהזמן הוא שהה בארץ. הדבר תומך בטענה כי אחותה של המבוטחת, שפרשה בינתיים מעבודתה ברוסיה, החלה לתמוך באימן הקשישה, וכן העובדה כי הנכדות כבר בגרו בינתיים.
• ביה"ד מגיע למסקנה כי מטרת הטיפול באם ובנכדות הייתה מטרה זמנית, שאינה מנתקת את מרכז חייה מישראל.• "יש ליתן אף משקל לעובדה כי התובעת כיום נמצאת בעיקר בישראל, בבחינת אחרית דבר מעיד על ראשיתו…"
• ביה"ד מציין פרמטרים שסייעו בהחלטתו כי המבוטחת הייתה ועדיין תושבת ישראל: המבוטחת התגוררה ברוסיה אצל אמה או בנה, לא עבדה שם ולא רכשה שום נכס, לא היה לה שם חשבון בנק ולא ביטוח רפואי, וכי בתקופת העדרותם מישראל המשיכו בני הזוג להחזיק בדירה בישראל וכלתם התגוררה בה.
• ביה"ד קיבל את התביעה, דחה את קביעת המל"ל בדבר ניתוק התושבות, והטיל עליו להשיב לה את זכאותה לקצבת זקנה וכל תשלום שנוכה ממנה לאור קביעת המל"ל.

בשולי הדברים
סוגיית שלילת מעמד התושבות למבוטחים השוהים תקופות לא מבוטלות בחו"ל, צריכה להיבחן בקפידה

יתרה ע"י המל"ל, תוך שהוא מחוייב להלכות ביה"ד הארצי לעבודה הקובעות כי בעידן המודרני, ובעיקר בגיל מבוגר, יציאות תדירות ומתמשכות לחו"ל בנסיבות שונות, ובמיוחד לצרכים רפואיים של בני משפחה, ייבחנו באור אחר, ולא יביאו בנקל לשלילת הזכאות לקצבת זקנה.
בנוסף וחיזוק לאמור, אם וככל שמתעורר ספק בעניין התושבות עקב העדרות מישראל, הרי ככל שבנקודת זמן מאוחרת יותר נוטה משקל התושבות בברור לישראל, הרי שניתן לראות בכך "אחרית דבר מעיד על ראשיתו", כמאמר ביה"ד.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח אורנה צח-גלרט, מר חיים חיטמן ורו"ח (משפטן) ישי חיבה.