סוגיית נוהל האפשרות להכרה בחוב של לקוחות כ"חוב אבוד" לעניין תביעת החזר מס עסקאות, נדונה בתקנה 24א(א) לתקנות מע"מ, התשל"ו – 1976 (להלן: "התקנה"). התקנה קובעת את המסגרת החוקית להכרה בחוב אבוד, והוראת הפרשנות 2/2012 מתווה את הקריטריונים לעניין חובות אבודים והכרה בהם (להלן: "הוראת הפרשנות").

נרצה להתייחס להיבט ההתיישנות בחובות אבודים – כאמור בסעיף (ג) לתקנה:

"הוצאת הודעת הזיכוי והגשת הודעה כאמור בתקנת משנה (ב) ייעשו לאחר שחלפו שישה חודשים מהמועד שבו הוצאה חשבונית המס שבשלה נוצר החוב וכל עוד לא חלפו שלוש שנים מן המועד האמור (להלן – התקופה)".

קיים חוסר הלימה בין החוק לבין ההתנהלות העסקית:

תשלום של שוטף + 180 מיום העסקה והוצאת החשבונית הוא לגיטימי, התנהלות עסקית של שנה נוספת מול הלקוח על מנת לגבות את החוב (תוך המשך התנהלות עסקית שגרתית), מאמצי גביה באופן אגרסיבי יותר משך שנה לאחר מכן, ורק לאחר מכן אם בכלל תחילת ניהול הליכים משפטיים, עניין שלוקח שנים אף הוא.

עולה מהאמור כי פרק זמן של 3 שנים, כלל לא מקנה תדיר אפשרות לדעת האם החוב הוא אכן "חוב אבוד" והדבר משתכלל רק לאחר חלוף אותן 3 שנים.

לכן לדעתנו הקביעה העולה מהתקנה, מנותק מהמציאות העסקית ואם עוסק יוציא הודעת זיכוי מוקדם מדי – יטענו כי אין מדובר בחוב אבוד מהטעם שלא נעשו מאמצי גביה.

נציין כי לפי סעיף 116 לחוק מע"מ העוסק בדחיית מועדים – קיימת סמכות למנהל להארכת מועדים.  הסמכות הוגבלה למספר פריטים ספציפיים שתוארו בסעיף. לגבי כל השאר – הסמכות הינה בלתי מוגבלת. אמנם רשויות מע"מ סוברות כי ההארכה כאמור ניתנת ליישום רק לגבי הארכה של מועדים טכניים, בעוד שבמקרה דנן, מדובר במועד מהותי. איננו סבורים שלשון החוק מאפשרת פרשנות מצמצמת זו.

מובן כי שימוש בסמכות זו אמור להיעשות באופן מדוד, ומחייב עמידה ברף גבוה יותר של נסיבות והוכחות ועמידה בתקנת הציבור כפי שנקבע בפס"ד איכותית ראה מבזק מס 791 בנדון, שם לא ניתנה הארכה לפי סעיף 116 אך עקב הנסיבות החריגות שהיו בפסק הדין.

התקנה מאפשרת לעצור את מרוץ ההתיישנות במידה ומוגשת תביעת חוב במסגרת הליכי פירוק או פשט"ר – מיום הגשת התביעה ועד יום מתן אישור המפרק, וכנ"ל לגבי פרק הזמן שמיום הגשת התביעה לביהמ"ש עד ליום הפיכת התביעה לפסק דין חלוט.

לפי הוראת הפרשנות חוב יהיה חוב אבוד רק אם הוא אחד מאלה:

1. במקרים בהם ננקטו נגד החייב הליכי פירוק או פשט"ר.

2. העוסק בעל החוב נקט בהליכי הוצאה לפועל עפ"י חוק ההוצאה לפועל.

3. חוב שנמחק במסגרת הסדר נושים עפ"י סעיף 350 לחוק החברות שאושר בפס"ד סופי של בי"מ.

4. במידה ולא מתקיימים סעיפים 1-3 לעיל, לא יוכר החוב כאבוד אלא אם יוכח אחד מאלה:

4.1. החייב נפטר.

4.2. החייב עזב את ישראל.

4.3. החוב אינו בסכומים גבוהים – רשאי ממונה מע"מ להכיר בחוב כאבוד בהתקיים:

עלות הגביה גבוהה מסכום החוב + העוסק נקט בהליכים סבירים לגביית החוב אשר לא הניבו תוצאות + מרבית העסקאות של העוסק בעל החוב הן עם לקוחות שאינם רשומים כעוסק על פי החוק.

כמובן, בל נשכח את העמידה בכללים הטכניים של הוצאת הודעת זיכוי והודעה בכתב למנהל לגבי פרטי העסקה, פעולות והליכים שננקטו.

לסיכום

לתשומת לב רשות המסים – בהחלט יש לשקול שימוש בהארכת מועד לפי סעיף 116, ולחלופין לתקן את התקנה ולאפשר תקופה ארוכה יותר להגשת הבקשה להכרה בחוב אבוד, והוצאת הודעת זיכוי.

לתשומת לב העוסקים – כל עוד החוק והתקנה עומדים בעינם – יש להגיע למסקנה זהירה לפיה יש לתבוע חוב כאבוד לאחר כשנתיים וחצי בהם לא שולם הכסף ויהי מה.

למשרדנו ניסיון בטיפול מול משרדי מע"מ בנושא של חובות והכרתם כחובות אבודים לצרכי מע"מ.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לרו"ח (משפטנית) ענבל שני ולרו"ח (משפטן) ישי חיבה, ממשרדנו.